תחת הנהגתו של הנשיא רג'פ טאיפ ארדואן ומפלגת הצדק והפיתוח (AKP), עברה טורקיה תפנית עמוקה הקושרת בין ההנדסה החברתית הפנימית שלה לבין שאיפות מדיניות החוץ שלה. במהלך שני העשורים האחרונים, השחיקה השיטתית של היסודות החילוניים של הרפובליקה שימשה כקרש קפיצה לעמדה אזורית אידיאולוגית ואגרסיבית ביותר. שינוי זה מייצג התרחקות מכוונת ממדיניות החוץ המסורתית של טורקיה, שהייתה פרו-מערבית ושאינה מתערבת, לטובת דוקטרינה פאן-אסלאמיסטית. על ידי טיפוח שמרנות דתית מבית ותמיכה בגורמים אסלאמיסטיים בחו"ל, אנקרה שואפת למצב את עצמה כמנהיגה הבלתי מעורערת של העולם המוסלמי הסוני.
המעבר מכמלאיזם לאסלאמיזם ניאו-עות'מאני
הרפובליקה הטורקית המודרנית הוקמה על ידי מוסטפא כמאל אטאטורק על בסיס עקרונות נוקשים של חילוניות, מערביזציה והתמקדות בביסוס פנימי על פני התרחבות חיצונית. במשך עשרות שנים שימש הצבא הטורקי כמגן המערכת החילונית הזו, תוך שהוא דוחק את האסלאם הפוליטי לשולי החיים הציבוריים ומנווט את המדינה לקראת שילוב במוסדות מערביים כמו נאט"ו. עם זאת, ניצחונה בבחירות של מפלגת ה-AKP בשנת 2002 סימן את תחילתו של פירוק הדרגתי וחשאי של מסגרת חילונית-דמוקרטית זו. האליטה הפוליטית החדשה הצליחה לדחוק לשוליים את הממסד הצבאי החילוני, ובכך אפשרה להחזיר באופן שיטתי את הדת לתחומי החינוך, המשפט והחברה של המדינה.
בלב השינוי הפנימי הזה עמדה פילוסופיית ה"מילי גורוש" (Milli Görüş), שממנה צמח האסלאם הפוליטי הטורקי המודרני הדוגל באיחוד העולם המוסלמי. ארדואן ניצל אידיאולוגיה זו כדי לבנות מחדש את מערכת החינוך, להרחיב את בתי הספר הדתיים הממשלתיים להכשרת מטיפים ולהכניס שיעורים על ג'יהאד לתוכניות הלימודים בבתי הספר הציבוריים. הנדסה חברתית פנימית ושיטתית זו נועדה לטפח את מה שארדואן כינה במפורש "דור אדוק" הנאמן לחזונו השמרני. כתוצאה מכך, ככל שהזירה הפנימית הפכה ליותר ויותר אסלאמיסטית, החלה מדיניות החוץ של טורקיה לשקף תפנית פנימית זו, והפכה משחקנית דיפלומטית ניטרלית לפטרונית פעילה של תנועות אסלאמיסטיות אזוריות.
עמודי התווך של המדיניות האזורית המאוסלמת של טורקיה
- מתן חסות לתנועת האחים המוסלמים: בעקבות הטלטלות של האביב הערבי בשנת 2011, הפכה אנקרה למקלט דיפלומטי, פיננסי ולוגיסטי מרכזי עבור רשת האחים המוסלמים ברחבי המזרח התיכון וצפון אפריקה.
- תמיכה ישירה במחבלי חמאס: טורקיה דחתה את הקונצנזוס הבינלאומי המגדיר את חמאס כארגון טרור, ובמקום זאת סיפקה להנהגתו הבכירה דרכונים טורקיים, אירוח דיפלומטי ברמות הגבוהות ביותר וחופש פעולה לתכנון מבצעים מאיסטנבול.
- הפיכת סמלים חילוניים: הפיכתו מחדש של מוזיאון איה סופיה ההיסטורי למסגד בשנת 2020 סימלה את הניצחון הפנימי המוחץ של האג'נדה האסלאמיסטית של ארדואן על מורשתו החילונית של אטאטורק, וזכתה לשבחים מצד קבוצות אסלאמיסטיות חוצות-גבולות.
ניתוח אסטרטגי של הבריתות הפאן-אסלאמיסטיות של טורקיה
נקודת המפגש בין האסלאמיזציה הפנימית של טורקיה למדיניות החוץ שלה בולטת ביותר בהתיישבות המבצעית והאידיאולוגית שלה עם האחים המוסלמים ועם שלוחתם הפלסטינית, חמאס. על פי מחקר מקיף של הקרן להגנת הדמוקרטיות, טורקיה ביססה באופן פעיל את תפקידה כבסיס עיקרי לגיוס אסלאמיסטי חוצה-גבולות. במסגרת תפיסה זו, אנקרה הקלה על רשתות גיוס הכספים של חמאס ואיפשרה לבכירים בארגון, דוגמת ח'אלד משעל ואסמאעיל הנייה, לפעול בחופשיות מוחלטת ובחסינות מלאה. סביבה תומכת זו אפשרה לארגון הטרור לתאם תכנון צבאי ולהעביר כספים, כל זאת תוך הנאה מחסות פוליטית של מדינה שהיא חברה מרכזית בברית נאט"ו.
תמיכה מכוונת זו בגורמים אלימים אינה רק תמרון טקטי, אלא ביטוי לשינויים אידיאולוגיים עמוקים בתוך החברה הטורקית. מחקר ארוך טווח של מכון וושינגטון למדיניות המזרח התיכון מראה כי עשרות שנים של תעמולה אסלאמיסטית בחסות המדינה הצליחו להביא לרדיקליזציה של עמדות הציבור. על ידי הצגה שיטתית של חמאס כתנועת התנגדות לגיטימית ומיסגור המעצמות המערביות וישראל כאויבים קיומיים, יצרה מפלגת ה-AKP סביבה מקומית שבה עמדות אנטי-מערביות ואנטישמיות הפכו לחלק מהזרם המרכזי. רדיקליזציה פנימית זו מייצרת לולאה המזינה את עצמה, שבה ארדואן נדרש לאמץ ללא הרף עמדות עוינות במדיניות החוץ כדי לרצות את קהל הבוחרים הדתי שעיצבו מדיניותו.
השלכות גיאופוליטיות והאיום על ישראל
עבור מדינת ישראל והמזרח התיכון הרחב, התפנית הפנימית של טורקיה מהווה אתגר אסטרטגי ארוך טווח שלא ניתן לפתור באמצעות מעורבות דיפלומטית פשוטה. תחת שלטונו של ארדואן, הפכה טורקיה משותפה אסטרטגית חיונית של ירושלים ליריבה פעילה החותרת תחת ביטחון ישראל ומנסה לערער את לגיטימיות ריבונותה. ההפצה המובלת על ידי המדינה של האסלאם הפוליטי שינתה לצמיתות את המרקם החברתי והפוליטי של טורקיה, מה שהופך את החזרה לברית החילונית והפרו-מערבית הקודמת לבלתי סבירה לחלוטין בעתיד הנראה לעין. כתוצאה מכך, על ישראל להתייחס לטורקיה לא כמתווכת אזורית מהימנה, אלא כנותנת חסות מרכזית לציר האסלאמיסטי האזורי המאיים ישירות על היציבות הדמוקרטית.