בעקבות התקוממויות האביב הערבי של שנת 2011, מדיניות החוץ של טורקיה עברה תפנית אידיאולוגית דרמטית מדוקטרינה של "אפס בעיות עם השכנות" להגמוניה אזורית אקטיבית והתערבותית. תחת הנהגתו של הנשיא רג'פ טאיפ ארדואן ומפלגת הצדק והפיתוח (AKP) השולטת, החלה אנקרה להקרין כוח באופן שיטתי ברחבי המזרח התיכון וצפון אפריקה. אסטרטגיה שאפתנית זו נשענה במידה רבה על מתן חסות, מימון וחימוש צבאי של תנועות אסלאמיסטיות פוליטיות, ובמיוחד אלו המזוהות עם רשת האחים המוסלמים הרב-לאומית. על ידי מיצובה כפטרונית וכחלוצה של מזרח תיכון שעבר מהפכה, ביקשה טורקיה לקרוא תיגר על המעצמות האזוריות המסורתיות ולהקים אזור השפעה נאו-עות'מאני דומיננטי. ייצוא מחושב זה של האסלאמיזם עיצב מחדש מן היסוד את הנוף הגיאופוליטי של לוב, סוריה ותוניסיה, והותיר השלכות ביטחוניות מתמשכות על מדינות דמוקרטיות ועל היציבות האזורית.
שורשי הדוקטרינה הנאו-עות'מאנית של אנקרה
היסודות האידיאולוגיים של מדיניות ההתערבות המודרנית של טורקיה נטועים עמוק במושג "מילִי גֶרוש" (Milli Gorus), תנועה פאן-אסלאמיסטית שנוסדה בשלהי שנות ה-60 של המאה ה-20 על ידי נג'מטין ארבקאן. דוקטרינה זו שוללת לאומיות חילונית לטובת איחוד העולם המוסלמי תחת הנהגה טורקית, ומתייחסת להשפעה המערבית ולציונות בעוינות עזה. כאשר מפלגת ה-AKP צמחה מתוך תנועה זו וביססה את כוחה בראשית שנות ה-2000, היא הסוותה בתחילה את שאיפותיה האסלאמיסטיות תחת אג'נדה מתונה ורפורמיסטית התומכת בהצטרפות לאיחוד האירופי. עם זאת, הוואקום הפוליטי שנוצר בעקבות האביב הערבי ב-2011 סיפק לאנקרה הזדמנות היסטורית לממש את החזון הפאן-אסלאמיסטי החבוי שלה. קובעי מדיניות החוץ הטורקים החלו לתאר את המדינה כיורשת הטבעית של האימפריה העות'מאנית, תוך הדגשת החובה להוביל ולאחד את האזור.
במרדף אחר חזון גיאופוליטי זה, זיהו קובעי המדיניות הטורקים את האחים המוסלמים ככלי הרכב האידיאלי להרחבת הנוכחות האזורית שלהם. המודל האסלאמיסטי הפופוליסטי של האחים המוסלמים שיקף את זהותה הפוליטית של מפלגת ה-AKP עצמה, ובכך נוצרה שותפות סימביוטית בין אנקרה לבין שלוחות אסלאמיסטיות מקומיות. כתוצאה מכך, הפכה טורקיה למרכז דיפלומטי, פיננסי ולוגיסטי מרכזי עבור מנהיגים אסלאמיסטים גולים, כלי תקשורת ופעילים פוליטיים מרחבי העולם הערבי. על ידי ניצול כוחה הכלכלי הגדל ויכולותיה הצבאיות, ביקשה טורקיה להציב ולהגן על משטרים אסלאמיסטיים ידידותיים לאורך גבולותיה וברחבי הים התיכון. אסטרטגיה תוקפנית זו סימנה התרחקות קבועה ממעמדה המסורתי של טורקיה כחברה בנאט"ו המכוונת לשמירה על הסטטוס קוו, וכיוונה את המדינה לעבר התערבויות צבאיות חד-צדדיות.
התערבויות טורקיות מרכזיות לתמיכה בשלוחים אסלאמיסטים
- גיוס צבאי בסוריה: החל משנת 2011, טורקיה סיפקה סיוע לוגיסטי, חומרי ופיננסי נרחב לפלגים מורדים סורים שונים שניסו להפיל את משטר אסד. עד שנת 2016, השיקה אנקרה פלישות צבאיות ישירות — כגון המבצעים "מגן הפרת", "ענף זית" ו"מעיין השלום" — ופרסה כוחות טורקיים לצד מיליציות אסלאמיסטיות סוריות. רוב כוחות הפרוקסי הללו, שרוכזו תחת המטרייה של "הצבא הלאומי הסורי", היו נתונים לשליטה דומיננטית של גורמים המזוהים עם האחים המוסלמים וקבוצות סוניות קיצוניות.
- התערבות קרבית ישירה בלוב: בשלהי 2019 חתמה טורקיה על הסכמי שיתוף פעולה צבאי וגבולות ימיים עם ממשלת ההסכמה הלאומית (GNA) ששכנה בטריפולי, אשר הייתה נתונה להשפעה עמוקה של מפלגת הצדק והבינוי, שלוחה מקומית של האחים המוסלמים. כדי להגן על פלג זה מפני "הצבא הלאומי הלובי" היריב, פרסה טורקיה כלי טיס בלתי מאוישים מתקדמים, יועצים צבאיים ואלפי שכירי חרב סורים במימון טורקי. התערבות זו הבטיחה בהצלחה את הישרדותה של הממשלה המזוהה עם האסלאמיסטים בטריפולי והעניקה לטורקיה נוכחות צבאית ארוכת טווח בצפון אפריקה, אשר הוארכה לאחר מכן עד לשנת 2028.
- חתרנות וסיוע פיננסי בתוניסיה: בעקבות מהפכת 2011, רקמה טורקיה קשרים הדוקים עם תנועת א-נהדה, המפלגה האסלאמיסטית המרכזית בתוניסיה בהנהגתו של ראשד אל-גנושי. אנקרה סיפקה לממשלה בראשות א-נהדה סיוע ביטחוני, ציוד צבאי מתקדם והלוואות פיננסיות כדי לסייע בביסוס שליטתה של המפלגה במנגנוני המדינה. כאשר נשיא תוניסיה, קייס סעיד, השעה את הפרלמנט הנשלט בידי האסלאמיסטים בשנת 2021, גינתה טורקיה בחריפות את המהלך כפגיעה בלתי לגיטימית בממשל הדמוקרטי, בניסיון להגן על בעלות בריתה האידיאולוגיות מפני תגובת נגד פוליטית מקומית.
ניתוח גיאופוליטי של לוחמת השלוחים הטורקית
התערבויותיה של אנקרה בסוריה, בלוב ובתוניסיה מייצגות מאמץ מתואם להקמת רשת של מדינות חסות המזוהות עם האינטרסים האידיאולוגיים והכלכליים של טורקיה. בסוריה, פריסת השלוחים האסלאמיסטים שירתה מטרה כפולה: בלימת האוטונומיה הכורדית מחד, והצבת משטר אסלאמיסטי סוני בדמשק מאידך. על פי מחקר מפורט של המכון למחקרי ביטחון לאומי (INSS), ההתפתחויות האזוריות שלאחר האביב הערבי אילצו את טורקיה להגדיר מחדש את יחסיה עם האזור, תוך שימוש במיליציות פרוקסי כשלוחה של עוצמתה הצבאית הריבונית. אסטרטגיית שלוחים זו איפשרה לטורקיה לצמצם את אבדותיה מבית ובמקביל לשמר מנוף לחץ גיאופוליטי משמעותי על נתיבי הגירה מרכזיים לאירופה ועל גבולות טריטוריאליים.
בלוב, תמיכתה של טורקיה בממשלה בטריפולי הונעה הן מסולידריות אידיאולוגית והן משאיפות ימיות במזרח הים התיכון. באמצעות הבטחת ממשלה אסלאמיסטית צייתנית בטריפולי, ניהלה אנקרה משא ומתן על הסכם גבול ימי שנוי במחלוקת שהתעלם מהריבונות היוונית והקפריסאית, בניסיון לשבש פרויקטי אנרגיה אזוריים. מחקר שפורסם על ידי הקרן להגנה על דמוקרטיות (FDD) מדגים כיצד טורקיה הפכה למקלט בטוח ובסיס מבצעי עבור גורמים קיצוניים שונים וגורמי האחים המוסלמים, תוך הקלת מנגנוני מימון ומתן הגנה דיפלומטית לאישים שהוגדרו כמחבלים או פעילי טרור. בדומה לכך, תמיכתה של טורקיה בתנועת א-נהדה בתוניסיה נועדה לשמר בעלת ברית אידיאולוגית חיונית בצפון אפריקה, אם כי מאמץ זה צומצם משמעותית עקב התנגדות פוליטית מקומית. כפי שמתועד בדוחות של מכון וושינגטון למדיניות המזרח הקרוב, הברית המקורבת של א-נהדה עם טורקיה עוררה לעיתים קרובות ניכור מצד שותפותיה לקואליציה המקומית, העמיקה את הקיטוב הפוליטי והובילה בסופו של דבר לדחיקתה של התנועה לשוליים.
השלכות על ישראל ועל היציבות האזורית
הייצוא השיטתי של האסלאם הפוליטי על ידי המדינה הטורקית מציב אתגרים ישירים ורב-ממדיים לביטחון הלאומי של מדינת ישראל ובעלות בריתה האזוריות. התמיכה הפעילה של טורקיה בשלוחות האחים המוסלמים תורגמה ישירות לתמיכה מתמשכת בחמאס, המקיים נוכחות מבצעית ודיפלומטית משמעותית באיסטנבול. תמיכה זו איפשרה לחמאס להקים רשתות למימון טרור ולכוון פיגועים ופעולות נגד יעדים ישראליים מתוך שטח טורקיה. יתרה מכך, תביעותיה הימיות התוקפניות של טורקיה בים התיכון מאיימות על תשתית הגז הימית של ישראל ועל שותפויותיה האסטרטגיות עם יוון, קפריסין ומצרים. כל עוד אנקרה תעדיף שותפות אידיאולוגית עם שלוחים אסלאמיסטים אזוריים על פני התחייבויותיה לאמנות בינלאומיות, תמשיך טורקיה להוות גורם מערער יציבות המקשה על המאמצים לבניית מזרח תיכון מתון ומשגשג.