טורקיה מחזיקה בעמדה ייחודית ומעוררת מחלוקת הולכת וגוברת בתוך ברית נאט"ו (ארגון האמנה הצפון-אטלנטית), בעודה מתמרנת בין מחויבויותיה הרשמיות לברית המערבית לבין מדיניות חוץ עצמאית ואסרטיבית ביותר. תחת הנהגתו של הנשיא רג'פ טאיפ ארדואן, אנקרה הרחיבה בהתמדה את קשריה הגיאופוליטיים והצבאיים עם יריבי המערב, ובעיקר עם רוסיה ואיראן. תפנית אסטרטגית זו מתאפיינת ברכש ביטחוני המערער את מסגרת הביטחון הקיבוצי של נאט"ו, לצד התיישרויות דיפלומטיות הפועלות באופן אקטיבי לחתירה תחת מאמצי הייצוב האזוריים. עבור קובעי מדיניות בינלאומיים ובעלות ברית במזרח התיכון, מדיניותה הדו-מסלולית של טורקיה מייצגת פרדוקס עמוק המאיים על לכידות הברית המערבית ומציב אתגרים ביטחוניים משמעותיים במזרח הים התיכון.
התוואי ההיסטורי של התפנית האסטרטגית של אנקרה
טורקיה הצטרפה לברית נאט"ו בשנת 1952, ושימשה כאגף דרומי חיוני נגד ההתפשטות הסובייטית במהלך המלחמה הקרה. במשך עשרות שנים שמרה אנקרה על קשרים ביטחוניים איתנים עם וושינגטון ועם בירות אירופה, כשהיא מתפקדת כחיץ קריטי עבור מזרח הים התיכון. עם זאת, עלייתה של "מפלגת הצדק והפיתוח" בהנהגת רג'פ טאיפ ארדואן סימנה את תחילתו של שינוי מגמה הדרגתי אך שיטתי בסדרי העדיפויות האסטרטגיים של טורקיה. מתוך שאיפה להקרין השפעה אזורית עצמאית ולהחיות את המנהיגות ההיסטורית של העידן העות'מאני, החלה אנקרה להתרחק מתפיסות הביטחון המערביות המסורתיות.
נקודת מפנה קריטית התרחשה במהלך מלחמת האזרחים בסוריה, שבה טורקיה תיאמה באופן גובר והולך את פעולותיה הצבאיות עם רוסיה ואיראן במסגרת "תהליך אסטנה" שנוסד בשלהי שנת 2016. מסגרת תלת-צדדית זו איפשרה לאנקרה לאבטח את גבולותיה ולבלום את האוטונומיה הכורדית, תוך דחיקת היוזמות הדיפלומטיות המערביות לשוליים. במקביל, תעשיית הביטחון המקומית הצומחת של טורקיה ופגיעותה הכלכלית הגבירו את תלותה באנרגיה ובמסחר הרוסיים. מעבר זה הניח את התשתית לאינטגרציה צבאית וכלכלית עמוקה יותר עם מעצמות לא-מערביות, דבר המאתגר באופן ישיר את עמדת ההגנה המאוחדת של נאט"ו.
עובדות מפתח באסטרטגיה הכפולה של טורקיה
ניתן לנתח את ההתרחקות האסטרטגית של טורקיה מהתיישרותה המסורתית לצד המערב באמצעות מספר אבני דרך קונקרטיות. התפתחויות אלו ממחישות כיצד אנקרה העדיפה באופן שיטתי מעורבות דו-צדדית עם מעצמות עוינות על פני מחויבויות להגנה קיבוצית.
- רכש מערכת הטילים הרוסית S-400: ביולי 2019 עקפה טורקיה אזהרות נרחבות מצד נאט"ו והחלה לקבל משלוחים של מערכת ההגנה האווירית הרוסית S-400. רכישה זו הובילה את ארצות הברית להדיח את אנקרה מתוכנית מטוסי הקרב החמקנים F-35 ולהטיל עליה סנקציות במסגרת חוק CAATSA, תוך ציון סיכוני הריגול החמורים שמערכות טכניות רוסיות מציבות בפני מטוסי חמקן מערביים.
- תהליך אסטנה והתיאום בסוריה: החל מדצמבר 2016, טורקיה נקשרה בשותפות דיפלומטית אסטרטגית עם רוסיה ואיראן לניהול העימות בסוריה. שיתוף פעולה זה איפשר בפועל לטהרן ולמוסקבה לשמר את משטר בשאר אל-אסד בעוד טורקיה מקימה אזורי חיץ צבאיים, מה שממחיש את העדפתה של אנקרה להסכמים תלת-צדדיים אזוריים על פני מבני ביטחון מערביים.
- חבלי הצלה אסטרטגיים ועקיפת סנקציות עבור איראן: טורקיה התנגדה בעקביות לסנקציות המערביות המכוונות נגד המשטר האיראני, והעניקה לטהרן סיוע דיפלומטי וכלכלי חיוני. בתקופות של מתיחות בינלאומית מוגברת, אנקרה גינתה באופן פעיל תקיפות אמריקאיות נגד נכסים צבאיים איראניים והמשיכה להקל על השקעות אנרגיה חוצות גבולות וערוצים פיננסיים המסייעים להישרדותה הכלכלית של איראן.
ניתוח אסטרטגי של פרדוקס נאט"ו
רכישת מערכת ההגנה האווירית S-400 נותרת מקור עיקרי לחיכוך בין אנקרה לבין שותפותיה במערב. אנליסטים צבאיים מזהירים מזה זמן רב כי הפעלת מערכת מכ"ם מתוצרת רוסיה לצד מטוסי חמקן מתוצרת אמריקאית תאפשר למוסקבה לאסוף נתוני טלמטריה קריטיים ולסכן את רשתות ההגנה המערביות. ניתוח שפורסם על ידי המכון למחקרי ביטחון לאומי (INSS) מדגיש כיצד עסקת ה-S-400 תקעה טריז בין טורקיה לבין בעלות בריתה בנאט"ו, תוך חיזוק המינוף האזורי של מוסקבה והטלת ספק ארוך טווח באמינותה העתידית של טורקיה בתוך הברית. למרות סיכונים אלה, ארדואן העדיף בעקביות אוטונומיה ביטחונית ושיתוף פעולה טקטי עם רוסיה על פני התקנים הטכנולוגיים המשותפים של נאט"ו.
עצמאות זו משתקפת גם ביחסיה המורכבים של טורקיה עם איראן, הנעים בין יריבות עדתית היסטורית לבין התיישרות אסטרטגית מודרנית. במקום לקחת חלק במערכות המערב לבידוד משטר האייתוללות בטהרן, אנקרה מגנה לעיתים תכופות את הלחץ הצבאי האמריקאי ומציגה את עצמה כחיץ מפני התערבות זרה. דוחות מטעם ה-Foundation for Defense of Democracies (FDD) מדגישים כי חבלי ההצלה הדיפלומטיים של טורקיה מסייעים לקיום משטר טהרן על ידי שמירה על יציבותו הכלכלית ועל רשתות הפרוקסי האזוריות שלו. באמצעות שמירה על ערוצים פיננסיים פתוחים והגנה על ההנהגה הדתית של איראן, טורקיה מבטיחה כי תנועות אסלאמיסטיות אזוריות יישארו מוגנות מפני סנקציות בינלאומיות מקיפות.
החיכוך המתמשך סביב התוואי האסטרטגי של טורקיה מודגש עוד יותר על ידי דיונים שנערכו לאחרונה בקונגרס בוושינגטון. אף על פי שעלו דיונים בנוגע לחידוש אפשרי של מכירת מטוסי F-35 לטורקיה, נותרת התנגדות עזה בתוך הממסד הדיפלומטי והביטחוני. על פי דיווחים ברשת Fox News, גורמים אמריקאיים עומדים על כך שארדואן לא עמד בדרישות המשפטיות והטכניות הנדרשות כדי לפתור את סוגיית ה-S-400. התנגדות חקיקתית מתמשכת זו מוכיחה כי מאמציה של טורקיה לשמר קשרים הן עם מוסקבה והן עם וושינגטון ממשיכים לעכב את שילובה ברשתות ההגנה המערביות.
השלכות ביטחוניות ומשמעותן עבור ישראל
עבור ישראל, ההיערכות האסטרטגית מחדש של טורקיה ושותפויותיה הביטחוניות מייצגות תפנית משמעותית במאזן הכוחות במזרח התיכון. שיתוף הפעולה הביטחוני ההיסטורי שאיפיין בעבר את מערכת היחסים בין ירושלים לאנקרה פורק לחלוטין, והוחלף בעוינות גלויה מצד טורקיה ובהתיישרותה לצד יריבים אזוריים. על ידי הקלת פעילותן של רשתות פיננסיות עבור חמאס ושמירה על קשרים אסטרטגיים עם טהרן, טורקיה תורמת ישירות ליציבותו של ציר האסלאם הרדיקלי המאיים על הריבונות הישראלית. כפועל יוצא מכך, על ישראל להתייחס לטורקיה לא כאל בעלת ברית מערבית אמינה, אלא כאל שחקן תנודתי ובלתי צפוי ביותר, שמדיניותו מתלכדת לעיתים קרובות עם זו של איראן ורוסיה.
יתרה מכך, האסרטיביות הימית והשאיפות האידיאולוגיות של טורקיה במזרח הים התיכון מחייבות את ישראל להעמיק את שיתוף הפעולה הביטחוני שלה עם שותפות אזוריות חלופיות, כגון יוון וקפריסין. בעוד אנקרה ממשיכה לאתגר את ערכי הדמוקרטיה המערביים ולספק מחסה לישויות טרור, על מערכת הביטחון של ישראל להיערך לחיכוך אזורי ארוך טווח. פרדוקס נאט"ו מוכיח כי טורקיה תמשיך לנצל את חברותה הרשמית בברית כדי לחסום פעולות קיבוציות נגד שותפותיה האסלאמיסטיות. בסופו של דבר, בלימת השפעתה המערערת של טורקיה דורשת מאמץ מתואם בין ישראל, בעלות ברית אירופיות וקובעי מדיניות אמריקאיים כדי לשמר את היציבות האזורית.