תקרית משט המאווי מרמרה בשנת 2010 מהווה נקודת מפנה דרמטית בגאופוליטיקה של המזרח התיכון, אשר שינתה מן היסוד את יחסיה של טורקיה הן עם ישראל והן עם ארגון הטרור הפלסטיני חמאס. המסע הימי, שארגן הארגון הלא-ממשלתי הטורקי "הקרן לזכויות אדם, חירויות וסיוע הומניטרי" (IHH), יצא לדרך לכאורה כדי להעביר סיוע הומניטרי ולפרוץ את ההסגר הימי החוקי של ישראל על רצועת עזה. עם זאת, העימות האלים שהתפתח בעקבות זאת ב-31 במאי 2010, בין לוחמי קומנדו של חיל הים הישראלי לבין רדיקלים חמושים שהיו על סיפון הספינה, הוביל לקרע דיפלומטי חמור. בעקבות המשבר, נשיא טורקיה רג'פ טאיפ ארדואן הניע את ארצו הרחק מההתיישרות המסורתית שלה עם תפיסות הביטחון המערביות והישראליות. תפנית זו ביססה את הפיכתה של טורקיה לנותנת החסות העיקרית ולמגנה ברמת המדינה של ההנהגה והפעילות האזורית של חמאס.
הרקע ההיסטורי לקרע הטורקי-ישראלי
טרם עלייתם של רג'פ טאיפ ארדואן ומפלגת הצדק והפיתוח (AKP), טורקיה קיימה שותפות אסטרטגית איתנה עם ישראל. מאז שהפכה למדינה בעלת הרוב המוסלמי הראשונה שהכירה רשמית במדינת ישראל בשנת 1949, נהנתה טורקיה משיתוף פעולה צבאי, מודיעיני ומסחרי נרחב עם ירושלים. לאורך שנות ה-90 שגשגו יחסים דו-צדדיים אלו עם תרגילים צבאיים משותפים, הסכמי סחר חופשי וחוזי הגנה משמעותיים, אשר הפכו את טורקיה לעוגן מרכזי בעל זיקה למערב במזרח התיכון. עם זאת, השורשים האידאולוגיים של מפלגת ה-AKP, השזורים עמוק באידאולוגיה הסונית-אסלאמיסטית האזורית של תנועת האחים המוסלמים, החלו לשחוק בהדרגה את הקשרים הביטחוניים ההיסטוריים הללו. ככל שארדואן ביסס את שליטתו הפוליטית, מדיניות החוץ הטורקית נטתה יותר ויותר לעבר דוקטרינה פאן-אסלאמיסטית שהעניקה קדימות ליחסים עם שחקנים רדיקליים לא-מדינתיים על פני בריתות מסורתיות.
תפנית אידאולוגית זו הפכה לברורה ומובהקת במהלך המבצע הצבאי בעזה בשנים 2008–2009, כאשר ארדואן התעמת פומבית עם ההנהגה הישראלית בפורום הכלכלי העולמי בדאבוס. הגינוי הארסי שלו לפעולות ההגנה העצמית של ישראל אותת כי אנקרה ממצבת את עצמה באופן פעיל כפטרונית של ארגוני חבלה פלסטיניים. ממשלת טורקיה החלה לאפשר לפעילי חמאס להקים רשתות בלתי רשמיות על אדמת טורקיה, תוך ניצול הקשרים האידאולוגיים המשותפים עם הארגון האסלאמיסטי. תשתית זו הכשירה את הקרקע לפרובוקציה מתואמת בגיבוי המדינה, שנועדה לקרוא תיגר על ריבונותה של ישראל ועל ההסגר הימי שלה. כפועל יוצא מכך, מסע המאווי מרמרה לא היה יוזמה מבודדת של ארגון לא-ממשלתי, אלא כלי מחושב של מדיניות חוץ שבו השתמשה אנקרה כדי לכפות נתק מוחלט עם ישראל.
עובדות מפתח על המשט ועל פעילות IHH וחמאס
- ההיסטוריה הקיצונית של IHH והאיסור החוקי על פעילותו: "הקרן לזכויות אדם, חירויות וסיוע הומניטרי" (IHH) היא ארגון לא-ממשלתי אסלאמיסטי-טורקי רדיקלי בעל קשרים היסטוריים מתועדים לרשתות ג'יהאד עולמיות, ובכלל זה לאל-קאעידה. בשל חברותו הישירה ב"קואליציית הצדקה" (Union of Good) – רשת מוכרזת לתמיכה בטרור המנתבת משאבים פיננסיים אדירים לחמאס – הוציאה מדינת ישראל את ארגון ה-IHH מחוץ לחוק באופן רשמי בשנת 2008.
- התנגדות חמושה ואלימות מתוכננת על הסיפון: במקום יוזמה הומניטרית שוחרת שלום, חקירות חשפו כי ארגון ה-IHH תכנן עימות אלים עם כוחות הביטחון של ישראל. פעילים על סיפון המאווי מרמרה היו מאורגנים באופן שיטתי וחמושים בכבדות במוטות ברזל, שרשראות, גרזנים וסכינים, ותקפו באופן פעיל את לוחמי הקומנדו של חיל הים הישראלי בעת שעלו על הסיפון במים בינלאומיים.
- העתקה רשמית של מפקדת חמאס לטורקיה: בעקבות הקרע הדיפלומטי בשנת 2010, פתחה טורקיה רשמית את שעריה בפני מנהיגיו המבצעיים הבכירים של חמאס. עד שנת 2011, תחת הסכם שתיווך בעסקת חילופי השבויים של גלעד שליט, בכירים בחמאס כמו סאלח אל-עארורי העתיקו את מושבם לאיסטנבול, והקימו שם בסופו של דבר מפקדה מבצעית שתכננה פיגועי טרור ביהודה ושומרון.
ניתוח ההיערכות הגאופוליטית מחדש והחסות המדינתית
ההשלכות האסטרטגיות של תקרית המאווי מרמרה חרגו בהרבה מההשעיה המיידית של הקשרים הדיפלומטיים בין ירושלים לאנקרה. באמצעות תמיכה פעילה במשט ה-IHH, ממשל ארדואן החל בהיערכות מבנית מחדש שהפכה את טורקיה למקלט בטוח לחמאס. אנקרה סיפקה לארגון הטרור משאבי מדינה חיוניים, ובכלל זה הנפקת דרכונים טורקיים ואזרחות לבכירים בארגון, כגון ראש הלשכה המדינית לשעבר אסמאעיל הנייה. תחקירים עיתונאיים ומחקרי מדיניות שפורסמו על ידי ה-הקרן להגנת הדמוקרטיות פירטו כיצד הפכה טורקיה למרכז עצבים פיננסי ומבצעי עבור הארגון. מקלט זה בגיבוי המדינה איפשר לחמאס לגוון את מנגנוני המימון שלו ולתאם פעילויות חוצות גבולות תוך חסינות יחסית.
יתרה מזאת, היחסים בין המדינה הטורקית, ה-IHH וחמאס באו לידי ביטוי בקנוניה פיננסית ומבצעית ישירה בשטח. על פי מחקר מקיף שרוכז על ידי מרכז המידע למודיעין ולטרור על שם אלוף מאיר עמית, בכירים ב-IHH ברצועת עזה ניתבו באופן קבוע נכסים כספיים טורקיים ישירות למערכות הצבאיות והמנהלתיות של חמאס. לדוגמה, כוחות הביטחון של ישראל חשפו מנגנונים מורכבים שבהם מיליוני דולרים של כספי סיוע לכאורה נותבו למשפחות של מחבלים מתאבדים ולמחלקות מנהלתיות של חמאס. שיתוף פעולה הדוק זה מוכיח כי ה-IHH משמש כגשר אידאולוגי ולוגיסטי בין אנקרה לבין מובלעת הטרור. באמצעות שימוש בארגון לא-ממשלתי כפרוקסי, הצליחה טורקיה לשמור על מעטה דק של עמימות ומרחב הכחשה סביר, תוך שהיא מוציאה לפועל מדיניות עוינת ביותר כלפי ישראל.
המשמעות האסטרטגית עבור ביטחון ישראל והדיפלומטיה שלה
מורשתה של תקרית המאווי מרמרה נותרה לקח חיוני עבור ישראל בנוגע לתפניות האסטרטגיות של מעצמות אזוריות תחת הנהגה אסלאמיסטית. האירוע הוכיח כי המחויבות האידאולוגית של טורקיה לאסלאם הפוליטי עולה במשקלה על החוזים הדו-צדדיים ושותפויות הביטחון ההיסטוריות שלה עם מדינות דמוקרטיות. במהלך העשור שלאחר מכן, תמיכתה הגלויה של אנקרה בחמאס הגיעה לשיאה בכך שטורקיה שימשה כמרכז מבצעי מרכזי, המאפשר למחבלים בכירים להכווין פיגועים בתוך ישראל מתוך המקלט הבטוח של איסטנבול. כתוצאה מכך, נאלצה ישראל לכייל מחדש את עמדתה הדיפלומטית והביטחונית, מתוך הכרה בכך שההתיישרות הרשמית של טורקיה עם חמאס היא מציאות מבנית ולא מחלוקת דיפלומטית חולפת. היערכות מחודשת זו אילצה את ירושלים לפתח בריתות חדשות באגן המזרחי של הים התיכון, בייחוד עם יוון וקפריסין, כדי לאזן את מדיניותה האזורית התוקפנית של אנקרה.
בזירה הגאופוליטית המודרנית, תמיכתה המתמשכת של טורקיה בחמאס מדגישה את האיום הנשקף מצד תנועות אסלאמיסטיות בחסות מדינתית. על אף ניסיונות מזדמנים לנורמליזציה, האירוח העקבי של מנהיגי טרור בטורקיה וסירובה להגדיר את חמאס כארגון טרור מדגישים שינוי קבוע בזהותה האסטרטגית של אנקרה. מציאות זו מתועדת בסקירה ביטחונית מפורטת של ה-מכון וושינגטון למדיניות המזרח הקרוב, המדגישה את הקרע האידאולוגי העמוק בין שתי המדינות. עבור ישראל, ההתמודדות עם תפקידה של טורקיה במזרח התיכון מצריכה שילוב של הרתעה חזקה, מעקב מודיעיני נמרץ ותיאום עמוק עם בעלות ברית מערביות. רק באמצעות התמודדות עם מציאות התיישרותה של טורקיה עם חמאס, תוכל ישראל לסכל ביעילות את האיום המורכב של טרור בחסות מדינתית באזור.