תחת הנהגתו של הנשיא רג'פ טאיפ ארדואן, הרפובליקה של טורקיה מובילה באופן גובר מדיניות חוץ רוויזיוניסטית ובעלת מניעים אידיאולוגיים, המתוארת לעיתים קרובות כניאו-עות'מאניות. אוריינטציה אסטרטגית זו שואפת לבסס מחדש את ההשפעה הטורקית בשטחי האימפריה העות'מאנית לשעבר, במיוחד במזרח הים התיכון, בלבנט ובצפון אפריקה. על ידי שילוב שאיפות לאומיות עם אסלאמיזם פוליטי, אנקרה קוראת תיגר באופן פעיל על הסטטוס קוו האזורי, במטרה למצב את עצמה כהגמון דומיננטי. עמדה התפשטותית זו מאיימת באופן ישיר על הזכויות הריבוניות ועל ביטחונן של שכנותיה הדמוקרטיות, מה שהוביל להצטלבות אינטרסים טבעית בין ישראל, יוון וקפריסין. שלוש מדינות אלו כוננו שותפות משולשת איתנה כדי להגן על גבולותיהן הימיים, לאבטח משאבי אנרגיה ולבלום את ערעור היציבות האזורית.
השורשים ההיסטוריים של השאיפות הימיות של טורקיה
שורשיו של הרוויזיוניזם הימי המודרני של טורקיה טמונים במושג "מאווי וטאן" (Mavi Vatan), או "המולדת הכחולה" – דוקטרינה אסטרטגית שנוסחה במקור על ידי קציני צי לאומנים ואומצה מאוחר יותר כמדיניות ממשלתית רשמית. דוקטרינה זו שוללת גבולות ימיים המוכרים בינלאומית, וטוענת כי אין להעניק לאיים יווניים הסמוכים לחוף הטורקי אזור כלכלי בלעדי (אכ"ב - EEZ) או מדף יבשתי. במסגרת זו, אנקרה תובעת זכויות ריבוניות על שטחים עצומים בים האגאי ובים הלבנטיני, תוך פלישה ישירה לאזורים הכלכליים הבלעדיים של יוון וקפריסין. באמצעות העלאת תביעות נרחבות אלו, טורקיה שואפת לבטל את ההסדרים הטריטוריאליים שנקבעו בהסכם לוזאן משנת 1923, אשר הגדיר את גבולותיה של טורקיה המודרנית. קידומה של דוקטרינה זו זכה לנראות רבה, ואף שימש כנושא המרכזי בתערוכות הגנה לאומיות גדולות, כגון תערוכת Teknofest בשנת 2025.
המתיחות הגיעה לנקודת מפנה קריטית בנובמבר 2019, כאשר טורקיה חתמה על הסכם גבול ימי שנוי במחלוקת עם ממשלת ההסכמה הלאומית של לוב. הסכם זה שרטט קו היפותטי לרוחב הים התיכון, תוך התעלמות מכוונת מקיומם של איים יווניים כמו כרתים, רודוס וקרפאתוס, השוכנים ישירות בנתיב זה. באמצעות תמרון משפטי זה, ניסתה אנקרה לנתק את החיבור הימי בין אירופה למזרח התיכון, ולמעשה לחסום מסדרונות אנרגיה עתידיים. עמדה תוקפנית זו מלווה במיליטריזציה של השליש הצפוני הכבוש של קפריסין, שם פרסה טורקיה ציוד צבאי מתקדם. מאז שנת 2021, טורקיה מפעילה כטב"מים חמושים, בהם דגמי Bayraktar TB2 ו-Akinci, בבסיס חיל האוויר גצ'יטקלה (Gecitkale), המאיימים ישירות על פעולות קידוח הגז הסמוכות בים.
ממדי המפתח של האתגר הגיאופוליטי
- דוקטרינת המולדת הכחולה: מדיניותה הרשמית של טורקיה, "מאווי וטאן", תובעת ריבונות על כ-462,000 קילומטרים רבועים בים האגאי, בים השחור ובים התיכון, תוך שלילת האזורים הכלכליים הבלעדיים של יוון וקפריסין, בהפרה ישירה של אמנת האו"ם לחוק הים משנת 1982.
- המיליטריזציה של צפון קפריסין: אנקרה מחזיקה ביותר מ-35,000 חיילי כיבוש בצפון קפריסין ופרסה כלי טיס בלתי מאוישים חמושים לצד טילים נגד ספינות מסוג ATMACA בעלי טווח של 200 קילומטרים, המסוגלים לפגוע במתקני אנרגיה ימיים ישראליים, קפריסאיים ויווניים.
- תמיכה מערכתית בארגוני אסלאם קיצוני: למרות הסכמים בינלאומיים, טורקיה ממשיכה לארח ולממן את חמאס, ומספקת מקלט דיפלומטי ומבצעי להנהגתו הבכירה, בעוד ארדואן דוחה בפומבי את סיווגו של הארגון כארגון טרור בעקבות מעשי הטבח של ה-7 באוקטובר 2023.
ניתוח אסטרטגי של הבריתות האזוריות
לפעולותיה הרוויזיוניסטיות של טורקיה הייתה תוצאה בלתי מכוונת של יצירת אחדות אסטרטגית חסרת תקדים בין הדמוקרטיות של מזרח הים התיכון. ישראל, יוון וקפריסין ביססו את שותפותן באמצעות פסגות משולשות תכופות, תרגילים צבאיים משותפים ויוזמות אנרגיה משותפות. שיתוף פעולה זה מוסד רשמית באמצעות הקמת "פורום הגז של מזרח הים התיכון" (EMGF), השואף לתאם את חיפושי הגז האזוריים ולעקוף את החד-צדדיות הטורקית. תרגילים צבאיים משותפים, כגון אלו שנותחו על ידי המכון למחקרי ביטחון לאומי (INSS), הדגימו את ההתלכדות ההגנתית הגוברת של צבא הגנה לישראל עם כוחות קפריסאיים ויווניים. תרגילים אלו חיוניים להכשרת הצבאות באזור להגן על אסדות גז ימיות ונתיבי שיט חיוניים מפני תוקפנות ימית פוטנציאלית.
הנוף הגיאופוליטי הרחב נותר תנודתי ביותר בעוד טורקיה שואפת לנצל ואקום אזורי, במיוחד בעקבות קריסת משטר אסד בסוריה. על פי הערכת ההתפתחויות הימיות של הקרן להגנת הדמוקרטיות (FDD), אנקרה שואפת למצב את עצמה כהגמון אזורי דומיננטי על ידי הרחבת טביעת הרגל שלה מהלבנט ועד לקרן אפריקה. כדי לבסס את תביעותיה הרוויזיוניסטיות, טורקיה דוחה בעקביות בוררות בינלאומית, ומעדיפה דיפלומטיה כוחנית וליווי צבאי של ספינות הקידוח והמחקר שלה במים שנויים במחלוקת. גישה זו מפורטת עוד יותר במחקר של מכון וושינגטון למדיניות המזרח הקרוב, המדגיש כיצד חוזי שרטוט הגבולות הימיים החד-צדדיים של טורקיה מערערים את היציבות האזורית. תמרונים ימיים אלה, בשילוב עם הברית האידיאולוגית של אנקרה עם האחים המוסלמים וחמאס, מדגישים כי שאיפותיה של טורקיה אינן נוגעות רק לאנרגיה, אלא לעיצוב מחדש של הסדר הגיאופוליטי.
סיכום ומשמעות גיאופוליטית עבור ישראל
עבור ישראל, הרוויזיוניזם הניאו-עות'מאני של טורקיה מייצג אתגר ביטחוני ישיר ורב-ממדי. בעוד שישראל שאפה היסטורית לשמור על יחסי סחר פרגמטיים עם טורקיה, התמיכה האידיאולוגית של אנקרה בחמאס והרטוריקה העוינת שלה הופכות את טורקיה ליריב אסטרטגי עיקש. פריסת הנכסים הצבאיים המתקדמים של טורקיה בצפון קפריסין, בטווח פגיעה משדות הגז הישראליים "לווייתן" ו"תמר", מציבה פגיעות חדשה לתשתית האנרגיה של ישראל. יתרה מכך, מאמציה של טורקיה לפגוע בריבונות יוון וקפריסין מאיימים ישירות על נתיב הקישור הימי המרכזי של ישראל לשווקים האירופיים. כדי לצמצם סיכונים אלה, על ישראל להמשיך להעמיק את קשריה הצבאיים והמודיעיניים עם אתונה וניקוסיה, ובכך להבטיח חזית מאוחדת נגד הרוויזיוניזם.
לסיכום, היציבות במזרח הים התיכון תלויה במידה רבה בחוסנה של הברית הדמוקרטית בין ישראל, יוון וקפריסין. בעוד טורקיה ממשיכה להקרין כוח באמצעות מצורים ימיים, פריסת כטב"מים ותמיכה בקיצוניות אסלאמיסטית, השותפות המשולשת האזורית משמשת כחומת מגן חיונית. על מעצמות המערב, כולל ארצות הברית והאיחוד האירופי, לתמוך באופן פעיל בברית זו כדי למנוע ממדינה רוויזיוניסטית להשתלט על נתיבי סחר ימיים קריטיים. שמירה על החוק הבינלאומי, אבטחת רשתות אנרגיה ימיות ובלימת ההתפשטות הניאו-עות'מאנית נותרות חיוניות לשמירה על ביטחונם של מדינת היהודים ושכנותיה בים התיכון. הרתעה פרגמטית והגנה קולקטיבית הן שיקבעו בסופו של דבר את עתידה של פרשת דרכים ימית אסטרטגית זו.