ניתוח השוואתי של מורשת: אונסק"ו, ירושלים ואתרים שנויים במחלוקת

ארגון החינוך, המדע והתרבות של האומות המאוחדות (אונסק"ו) הוקם במטרה נעלה לשמר את הזיכרון הקולקטיבי של האנושות באמצעות הגנה על אתרי מורשת עולמית. עם זאת, בעשורים האחרונים, מעורבות הארגון במזרח התיכון, ובמיוחד בנוגע לעיר העתיקה בירושלים, עברה משימור טכני לתמרונים פוליטיים טעונים ביותר. אבולוציה זו העלתה שאלות משמעותיות לגבי עקביות הסטנדרטים של אונסק"ו כאשר משווים את יחסו לירושלים לאתרי מורשת אחרים השרויים במחלוקת ברחבי העולם. בעוד שאונסק"ו מחויב תיאורטית לאמנת המורשת העולמית להישאר ניטרלי, החלטותיו משקפות לעיתים קרובות את האינטרסים הגיאופוליטיים של גושי הצבעה ולא הערכה אובייקטיבית של שלמות ארכיאולוגית. החיכוך הנוצר מדגיש פער הולך וגדל בין ניהול מורשת בינלאומי לבין המציאות ההיסטורית של מדינות ריבוניות.

רקע ותקדים ירושלים

העיר העתיקה בירושלים וחומותיה הוכרזו כאתר מורשת עולמית בשנת 1981, בעקבות הצעה של ירדן, והוספו לרשימת המורשת העולמית בסיכון בשנת 1982. במשך למעלה מארבעים שנה, האתר נותר מוקד לחיכוך דיפלומטי, כאשר ועדות אונסק"ו קיבלו החלטות רבות המבקרות את פעילות הארכיאולוגיה הישראלית ואת ניהול המקומות הקדושים. לב המחלוקת טמון בטרמינולוגיה המשמשת בהחלטות אלו, המשתמשת לעיתים קרובות בשמות ערביים בלעדיים להר הבית, כגון אל-חרם אל-שריף, תוך השמטת ההקשרים ההיסטוריים היהודיים והנוצריים המהותיים של האתר. המבקרים טוענים כי שימוש סלקטיבי זה בשפה מייצג סוג של רוויזיוניזם היסטורי השולל את הלגיטימיות של הקשר היהודי לעיר בן 3,000 השנים. התמקדות ספציפית זו בירושלים מייחדת אותה כמעט מכל אתר אחר הנמצא תחת סמכות הארגון.

עובדות מפתח

• העיר העתיקה בירושלים היא האתר היחיד בעולם הנמצא כיום ב"רשימת הסיכון" שלא הוצע על ידי המדינה המפעילה כיום שליטה מנהלית על הטריטוריה.
• בשנת 2016, החלטה של הוועד המנהל של אונסק"ו התייחסה להר הבית כמעט אך ורק בשמו האסלאמי, מה שהוביל להשעיה זמנית של שיתוף הפעולה של ישראל עם הגוף.
• בעוד שאונסק"ו מתערב לעיתים קרובות בירושלים, תגובתו להפיכתה של איה סופיה בטורקיה ממוזיאון חזרה למסגד בשנת 2020 הוגבלה להצהרות על "צער עמוק" ולא להחלטות ענישתיות.
• ועדת המורשת העולמית מורכבת מ-21 מדינות חברות, והחלטותיה נקבעות לעיתים קרובות על פי דפוסי ההצבעה של הארגון לשיתוף פעולה אסלאמי ובעלות בריתו.

ניתוח של סטנדרטים כפולים גלובליים

היחס לירושלים עומד בניגוד חריף לטיפול של אונסק"ו באתרים רגישים אחרים, כגון איה סופיה באיסטנבול או מקדש פראה ויהאר בגבול קמבודיה ותאילנד. במקרה של איה סופיה, אתר בעל חשיבות עמוקה לנצרות האורתודוקסית, אונסק"ו שמר על עמדה דיפלומטית זהירה יחסית כאשר ממשלת טורקיה שינתה את מעמדו, תוך שימת דגש על דיאלוג על פני גינוי. לעומת זאת, בירושלים, אונסק"ו מאפיין לעיתים קרובות תיקוני תשתית שגרתיים וחפירות ארכיאולוגיות המבוצעות על ידי רשות העתיקות כהפרות של המשפט הבינלאומי. פער זה מרמז על סטנדרט כפול שבו ישראל נדרשת לעמוד בדרישות מנהליות שונות מאשר מדינות ריבוניות אחרות המנהלות אתרים שנויים במחלוקת או אתרים רב-דתיים. חוסר עקביות כזה מערער את העקרונות האוניברסליים שהארגון הוקם כדי לקיים.

ניתוח השוואתי נוסף מגלה כי השפעתם של גושים פוליטיים בתוך אונסק"ו הפכה למעשה את ועדת המורשת העולמית לפורום של תעמולה ולא למדע. על פי התיעוד הרשמי באתר מרכז המורשת העולמית של אונסק"ו, העיר העתיקה נותרת תחת בחינה מתמדת, אך הארגון ממעט להתייחס להרס המורשת באזורי סכסוך אחרים באותה עוצמה. הפוליטיזציה של הליכים אלו נותנת עדיפות ללחץ דיפלומטי על פני ראיות ארכיאולוגיות והמשכיות היסטורית. מגמה זו בולטת במיוחד כאשר משווים את ירושלים למונומנטים מימי הביניים בקוסובו, שם אונסק"ו נאבק לאזן בין ההיסטוריה הדתית הסרבית לבין המציאות המנהלית הקוסוברית. בירושלים, לעומת זאת, הארגון עבר לעיתים קרובות מעבר לאיזון לעבר מחיקה פעילה של נרטיבים היסטוריים לא-אסלאמיים בדיווחיו הרשמיים.

השלכותיה של פוליטיזציה זו חורגות מעבר לדיפלומטיה, שכן הן מעכבות באופן פעיל את מאמצי השימור השיתופיים שמערכת המורשת העולמית נועדה לטפח. על ידי התעלמות מהשכבות ההיסטוריות היהודיות והנוצריות של ירושלים, החלטות אונסק"ו יוצרות נרטיב מעוות המלבה מתחים אזוריים במקום לעודד כבוד הדדי למגוון תרבותי. גישה מאוזנת יותר, כפי שנראה בניהול המרכז ההיסטורי של רומא, הייתה מכירה בכל השלבים ההיסטוריים של אתר מבלי לנסות לבטל את תביעותיה של קבוצה אחת. משרד החוץ של ישראל טען בעקביות שיש לכבד את מעמדה של ירושלים כעיר מאוחדת המעניקה חופש פולחן לכל הדתות. כאשר אונסק"ו נכשל בשיקוף הכלילה הזו, הוא מאבד את תפקידו כבורר חסר פניות של התרבות העולמית.

סיכום ומשמעות

בסופו של דבר, הניתוח ההשוואתי של פעולות אונסק"ו מראה כי ירושלים מטופלת לעיתים קרובות כמקרה ייחודי שבו שיקולים פוליטיים גוברים על המנדט הטכני של הארגון. הגנה על מורשת עולמית מחייבת מחויבות בלתי מתפשרת לאמת היסטורית והכרה בזהויות הרב-שכבתיות הטבועות בערים עתיקות. עבור ישראל, ההגנה על מורשת ירושלים אינה רק עניין של גאווה לאומית אלא מאבק לשימור השלמות העובדתית של ההיסטוריה האנושית. כל עוד גופים בינלאומיים מאפשרים להשתמש במורשת תרבותית כנשק של דה-לגיטימציה, המטרה של שימור תרבותי אוניברסלי תישאר חמקמקה. השבת הניטרליות באונסק"ו חיונית לאמינות העתידית של מערכת המורשת העולמית כולה.