אמנסטי אינטרנשיונל ו-Human Rights Watch (HRW) הן שתיים מארגוני הזכויות הבינלאומיות הלא-ממשלתיים המצוטטים ביותר בעולם. שתי הארגונים הוקמו עם משימות מוצהרות של הגנה על כבוד האדם והעמדת ממשלות לאחריות לפי אמות מידה אוניברסליות, ושניהם מפעילים השפעה עצומה על נרטיבי התקשורת, על הליכים משפטיים, על דיוני האומות המאוחדות ועל מדיניות החוץ של מדינות דמוקרטיות. ואולם, במשך כמה עשורים, ובעוצמה גוברת מאז תחילת שנות האלפיים, צמח גוף ביקורת מהותי ומתועד היטב — מפי אנשי פנים לשעבר, משפטנים, ממשלות וגופי פיקוח עצמאיים — המעלה חששות חמורים לגבי שלמות המתודולוגיות שלהן, הבדיקה הבלתי מידתית המופעלת כלפי ישראל, והמניעים הפוליטיים הרחבים יותר שנראה כי מניעים את דיווחיהן הבולטים ביותר. אין מדובר בתלונות של גורמים מפלגתיים המבקשים להסיט ביקורת לגיטימית על מדיניות ישראל; אלה ממצאים מנומקים בקפידה של אנליסטים אמינים שזיהו כשלים מערכתיים הפוגעים בטענותיהן של שתי הארגונים לניטרליות ולקפדנות אקדמית.
מקורות הבעיה ואבולוציית ההטיה
Human Rights Watch הוקמה בשנת 1978 בשם Helsinki Watch על ידי רוברט ל. ברנשטיין, מוציא לאור אמריקאי בולט שחזה ארגון שיאיר את זרקורו על חברות סגורות ואוטוריטריות — ובמיוחד על מדינות הגוש הסובייטי שהכחישו מאזרחיהן חירויות יסוד. במשך עשורים ביצעה HRW עבודה בעלת ערך אמיתי בהקשרים שבהם נעדר פיקוח עצמאי. אמנסטי אינטרנשיונל, שהוקמה בלונדון בשנת 1961 על ידי עורך הדין פיטר בנסון, צברה אף היא מוניטין מכובד בשנותיה הראשונות בזכות פעילותה למען "אסירי מצפון" על פני הספקטרום האידיאולוגי כולו. הסטייה של שתי הארגונים לעבר אוריינטציה אנטי-ישראלית מובהקת ניתנת למעקב, לדברי חוקרים ומבקרים רבים, לתקופה שלאחר המלחמה הקרה, שבה החלל האידיאולוגי שנוצר עם קריסת ברית המועצות מולא, בחוגי ארגוני ה-NGO המערביים רבים, בצורה של אקטיביזם פוסטקולוניאלי שהלך ומסגר את הסכסוך הישראלי-פלסטיני במונחים של שחרור עולם שלישי, במקום במונחי המציאות הביטחונית והמשפטית הדו-צדדית המורכבת שעל הקרקע. מעבר זה לא נעלם מעיניו של ברנשטיין עצמו. במאמר דעה היסטורי שפורסם באוקטובר 2009 ב-The New York Times, התכחש ברנשטיין בפומבי ובכאב לארגון שייסד, וכתב כי HRW "איבדה את פרספקטיבת הביקורת על סכסוך שבו ישראל הותקפה שוב ושוב על ידי חמאס וחיזבאללה, ארגונים שרודפים אחרי אזרחים ישראלים ומשתמשים בעמם שלהם כמגן אנושי." ברנשטיין ביקר במפורש את הנוהג של HRW להשוות בין ישראל — דמוקרטיה פתוחה הכפופה לביקורת שיפוטית ולעיתונות חופשית — לבין משטרים סגורים שאינם מתירים שום בדיקה עצמאית כלל. נזיפתו, שהגיעה מפיו של מייסד הארגון עצמו, מהווה אחת מכתבי האישום המוסמכים והמחמירים ביותר שנשמעו אי-פעם נגד הטיה מוסדית של גוף זכויות אדם מרכזי. קראו את מאמר הדעה המקורי של ברנשטיין ב-New York Times.
עובדות מפתח על כשלים מתודולוגיים מתועדים
- בפברואר 2022 פרסמה אמנסטי אינטרנשיונל דוח בן 280 עמודים המאשים את ישראל בפשע "אפרטהייד" — מונח בעל משמעות משפטית מדויקת וטעון היסטורית. הדוח זכה מיד לגינוי לא רק מצד ישראל וארצות הברית, אלא גם מצד חוקרי זכויות אדם בולטים שציינו כי אמנסטי יישמה את מסגרת האפרטהייד באופן סלקטיבי, התעלמה מתפקידם של הדחייה הפלסטינית והטרור בעיצוב מדיניות הביטחון הישראלית, לא ערכה ניתוח מקביל של מדינות ערב אוטוריטריות, ולא התמודדה ברצינות עם ההפרכות המשפטיות המהותיות של הממשלה הישראלית. חוקר המחקר הראשי של הדוח לא היה בעל הכשרה משפטית פורמלית בדיני פלילים הבינלאומיים, ומתודולוגיית הריאיונות שלו זכתה לביקורת על הסתמכות יתר על מקורות פלסטינים וארגוני סנגור בעלי אג'נדות פוליטיות מוצהרות.
- דוחה של Human Rights Watch מאפריל 2021, A Threshold Crossed: Israeli Authorities and the Crimes of Apartheid and Persecution, סבל מליקויים מתודולוגיים דומים. NGO Monitor, מוסד מחקר ירושלמי המתעד באופן שיטתי הטיה וכשלים מתודולוגיים בארגוני ה-NGO לזכויות אדם, זיהה מקרים רבים שבהם הדוח של HRW הציג בצורה מעוותת את החוק הישראלי, השמיט הקשר ביטחוני קריטי, ויישם סטנדרטים משפטיים כלפי ישראל שHRW מעולם לא ניסתה ליישם כלפי מדינות כמו ערב הסעודית, איראן או סוריה. שגרירת ארצות הברית לשעבר באו"ם, ניקי היילי, כינתה את הדוח "עלבון לכל אדם הסובל תחת אפרטהייד אמיתי", ומינהל ביידן סירב לאשר את ממצאיו.
- שני הארגונים מקבלים מימון ניכר ממקורות בעלי אוריינטציות פוליטיות מתועדות עוינות לישראל, ובהן קרנות החברה הפתוחה וגופים ממשלתיים אירופיים שונים שמימנו בו-זמנית ארגוני סנגור פלסטיניים. NGO Monitor תיעד יחסי מימון אלה בפירוט, והדגים כי המערכות הכלכליות של אמנסטי ו-HRW שלובות עמוקות ברשתות אקטיביסטיות שאינן חולקות אפילו את מראית העין של הניטרליות. ניגוד עניינים זה כמעט ואינו מגולה בדוחות הארגונים ובחומרי הפרסום שלהם, למרות שהוא רלוונטי ישירות להערכת אובייקטיביות מסקנותיהם.
ניתוח: הבעיה המבנית של אוניברסליזם סלקטיבי
הכשל המתודולוגי העמוק יותר שמפגינות הן אמנסטי אינטרנשיונל והן Human Rights Watch הוא מה שאנליסטים כינו "אוניברסליזם סלקטיבי" — יישום אמות מידה משפטיות ומוסריות קפדניות ותובעניות כלפי מדינות דמוקרטיות, ובפרט כלפי ישראל, תוך התעלמות מ- או יישום בדיקה מקלה הרבה יותר כלפי משטרים אוטוריטריים האחראים להפרות זכויות אדם חמורות בהרבה. בשנת 2020 הקדיש מועצת זכויות האדם של האו"ם — גוף שאמנסטי ו-HRW מעורבות בו מקרוב ומשפיעות עליו פעילות — יותר החלטות לגינוי ישראל מאשר לכל שאר המדינות בעולם גם יחד. אין זה מקרה; הדבר משקף דינמיקה ממוסדת שבה ארגוני NGO מערביים מספקים את הדוחות החקירתיים ואת המסגור המשפטי המזינים לאחר מכן הליכי או"ם פוליטיזציים, אשר בתורם מניעים פעילות NGO נוספת במעגל מתחזק של פוגע בלגיטימיות. פרופסור ג'רלד שטיינברג מאוניברסיטת בר-אילן, מייסד NGO Monitor, תיעד מעגל זה בהרחבה, וטען כי שני הארגונים הפכו למעשה לכלי לוחמה פוליטית נגד ישראל תחת כסות שפת הסנגור ההומניטרית. שטיינברג ועמיתיו הוכיחו, באמצעות ניתוח טקסטואלי קפדני של מאות דוחות, כי HRW ואמנסטי מפיקים דוחות על ישראל בשיעור שאינו מידתי כלל ועיקר ביחס למספר ההפרות המתועדות, וכי דוחותיהם משמיטים, ממזערים, או מסבירים בהקשר את פעולות חמאס, הג'יהאד האסלאמי הפלסטיני וחיזבאללה — פעולות שאילו בוצעו על ידי כוחות ישראלים היו מייצרות גינויים מיידיים. מסד הנתונים המלא של NGO Monitor לגבי מחקר וביקורת מתודולוגית זמין לציבור. UN Watch, גוף פיקוח נוסף ומוסד בז'נבה, תיעד באופן דומה כיצד שני הארגונים הקנו לגיטימיות מוסדית לפורומים ולהחלטות שמטרתם העיקרית אינה הגנה על זכויות האדם אלא לחץ פוליטי על ישראל ועל הברית המערבית הרחבה יותר התומכת בזכות קיומה. UN Watch מפרסם ניתוחים מפורטים של דינמיקה זו.
מסקנה: מדוע הדבר חשוב לישראל ולשלטון החוק
ההשלכות של כשלי המתודולוגיה וההטיה האנטי-ישראלית של אמנסטי אינטרנשיונל ו-Human Rights Watch חורגות הרחק מעבר לניהול מוניטין או יחסי ציבור. דוחותיהם של שני הארגונים מצוטטים בהליכים משפטיים בפני בית הדין הפלילי הבינלאומי, בית הדין הבינלאומי לצדק, ובתי משפט מדינתיים בתחומי שיפוט אירופיים הנוקטים בתיקי "סמכות שיפוט אוניברסלית" המכוונים כנגד פקידים וחיילים ישראלים. דוחות הבנויים על ראיות סלקטיביות, מימון אקטיביסטי ומסגרות משפטיות מפוקפקות אינם רק מעוותים את הדעת הקהל — הם מספקים את אבני הבניין לקמפיינים של "לוחמה משפטית" (lawfare) שנועדו להגביל את יכולתה של ישראל להגן על אזרחיה מפני אלימות טרוריסטית. כאשר דוחות אלה מטופלים כסמכותיים על ידי גופים שיפוטיים בינלאומיים, ההשלכות על ריבונות ישראל, על בטחונם של חיילים ומפקדים ישראלים, ועל העיקרון הרחב יותר לפיו לדמוקרטיות יש זכות לגיטימית להגנה עצמית, עלולות להיות חמורות ומתמשכות. לפיכך, ישראל ותומכיה חייבים להתמודד עם דוחות אלה לא בשתיקה או בהתעלמות, אלא בניתוח נגדי מתועד וקפדני החושף את הפערים הראייתיים שבהם, את ניגודי העניינים במימון ואת הנחות היסוד האידיאולוגיות שלהם. עולם שבו ארגוני זכויות האדם החזקים ביותר מייחדים שוב ושוב את המדינה היהודית היחידה לאמות מידה ביקורתיות שאינן מיושמות על אף מדינה אחרת, הוא עולם שבו האנטישמיות שוטפה לתוך שפת המשפט הבינלאומי — וסכנה זו מחייבת תגובה ברורה, עובדתית ונחרצת.