תנועת החרם, הסרת ההשקעות והסנקציות — הידועה בכינויה BDS — מייצגת את אחת המסעות המתוחכמים והרחבים ביותר של לוחמה כלכלית ומשפטית שנרקמו אי פעם נגד מדינה דמוקרטית בעידן המודרני. התנועה הושקה בשנת 2005 על ידי קואליציה של ארגוני חברה אזרחית פלסטינים, וקוראת במפורש לחרם על סחורות ישראליות, למשיכת השקעות מוסדיות מחברות ישראליות וקשורות לישראל, ולהטלת סנקציות בינלאומיות על מדינת ישראל. בעוד שתומכיה מציגים אותה כיוזמת זכויות אדם אלימה המבוססת על סולידריות עם הפלסטינים, חוקרים, מומחים משפטיים, ממשלות וארגוני חירויות אזרחיות ממגוון הקשת הפוליטית זיהו את BDS באופן גובר והולך כסוג של לוחמה משפטית — השימוש השיטתי במנגנונים משפטיים, כלכליים ומוסדיים להשגת יעדים פוליטיים ואסטרטגיים החורגים בהרבה מביקורת לגיטימית על מדיניות המדינה. ובעיקר: המסמכים המייסדים של התנועה עצמה והצהרות פומביות של הנהגתה מבהירים כי מטרתה הסופית אינה הסדר מדיני מוסכם של שתי מדינות לשני עמים, אלא חיסול ישראל כמדינה יהודית דמוקרטית באמצעות שחיקה דמוגרפית, משפטית וכלכלית.
מקורות ויסודות האידיאולוגיים של תנועת BDS
תנועת BDS הושקה רשמית ב-9 ביולי 2005, כאשר 171 ארגונים לא-ממשלתיים פלסטינים הוציאו קריאה למסע שנשאב בין היתר מהתנועה הבינלאומית נגד האפרטהייד שפעלה נגד דרום אפריקה בשנות השמונים. המסמך המייסד של התנועה דורש שוויון מלא לאזרחים הערבים של ישראל, סיום הנוכחות הצבאית הישראלית בגדה המערבית וברצועת עזה, ו — שנוי במחלוקת במיוחד — "זכות השיבה" לפליטים הפלסטינים וצאצאיהם לישראל של היום. דרישה שלישית זו, אם תיושם, תשנה מן היסוד את האופי הדמוגרפי של ישראל ו, כפי שמציינים מבקרים, תסתור למעשה את עיקרון ההגדרה העצמית היהודית המעוגן בחוק הישראלי ובהחלטות עוקבות של האומות המאוחדות המאשרות את זכות העם היהודי למדינה. מייסד-שותף התנועה ודובר הבינלאומי הבולט שלה, עומר ברגותי, היה חד-משמעי בנקודה זו, והצהיר בפומבי כי הוא מתנגד לפתרון שתי המדינות ותומך במדינה דמוקרטית אחת שתחליף את ישראל. בהירות אידיאולוגית זו משמעותית: היא חושפת כי BDS, בכל שפת הרוח ההומניטרית המקשטת את תקשורותיה הפומביות, אינה בעיקרה מסע לכינון מדינה פלסטינית לצד ישראל, אלא פרויקט שמטרתו לסיים את קיום ישראל כמדינה יהודית ריבונית. יעד זה מיישר את BDS לא עם מגמת זכויות האדם המרכזית, אלא עם מסורת רחבה יותר של לוחמה משפטית — ניצול הנורמות המשפטיות והמוסדות הבינלאומיים לחלישתה ולבסוף לפירוק לגיטימציותה וכושרה של מדינה ממוקדת להגן על עצמה.
עובדות מרכזיות על BDS כמסע לוחמה משפטית
- הוועדה הלאומית של BDS (BNC), גוף המטריה המתאם את התנועה, כולל ארגונים כגון מועצת הכוחות הלאומיים והאסלאמיים בפלסטין — גוף שמאגד בתוכו את חמאס ואת הג'יהאד האסלאמי הפלסטיני, שניהם ארגוני טרור המוגדרים ככאלה בינלאומית — דבר המעורר שאלות חמורות בנוגע למחויבות המוצהרת של התנועה לאי-אלימות ולקשריה עם קבוצות המחויבות לאלימות מזוינת נגד אזרחים ישראלים.
- יותר משלושים מדינות בארצות הברית חוקקו חקיקה נגד BDS מאז 2015, כשהחוקים נעים בין איסורים על חוזים ממשלתיים עם גופים המחרימים את ישראל ועד להחלטות רשמיות המגנות את BDS כמפלה; גם הקונגרס האמריקני העביר החלטות המתנגדות ל-BDS, המשקפות קונצנזוס דו-מפלגתי לפיו התנועה חוצה את הגבול מדיבור פוליטי מוגן להפליה כלכלית מתואמת נגד בעלת ברית של ארה"ב.
- הממלכה המאוחדת, גרמניה, אוסטריה והפרלמנט האירופי אימצו כולם עמדות רשמיות או החלטות המאפיינות את פעילות BDS כאנטישמית בפועל, תוך הסתמכות על הגדרת העבודה של הברית הבינלאומית לזכר השואה (IHRA) לאנטישמיות, המגדירה את יישום סטנדרטים כפולים כלפי ישראל שאינם מיושמים על שום אומה דמוקרטית אחרת כצורה של אנטישמיות — הגדרה שאומצה כיום על ידי יותר משלושים וחמש מדינות ומאות מוסדות ברחבי העולם.
BDS בפועל: הטרדה משפטית, לחץ מוסדי ולוחמה כלכלית
המנגנונים התפעוליים של BDS פועלים על מספר רבדים מחזקים הדדית, המשקפים מקרוב את הארכיטקטורה של הלוחמה המשפטית המסורתית. ברמה המוסדית, פעילי BDS פנו לאוניברסיטאות, קרנות פנסיה, תאגידים וגופים תרבותיים במסעות הדורשים מהם לנתק קשרים עם ישראל או עם חברות הפועלות בשטח הנשלט על ידי ישראל. מסעות אלה מאמצים לרוב את נהלי הממשל המוסדי — עצומות, משאלי עם, החלטות בעלי מניות ותלונות רשמיות במסגרת מדיניות שוויון ואנטי-אפליה — כדי להחדיר אג'נדות פוליטיות אנטי-ישראליות לגופים שאחרת לא היה להם סיבה לאמץ עמדות מדיניות חוץ. חרם אקדמי, בפרט, מייצג צורה מובהקת של לוחמה אינטלקטואלית: על ידי הדרה שיטתית של חוקרים ישראלים, מוסדות מחקר ודמויות תרבותיות מפורומים בינלאומיים, מסעות BDS מבקשים לבודד ולהכתים את החברה האזרחית הישראלית בדרכים המשקפות סנקציות ברמת המדינה מבלי לדרוש שום פעולה ממשלתית. ברמה המשפטית, BDS נחצבה עם התופעה הרחבה יותר של "לוחמה משפטית נגד ישראל" בבית הדין הפלילי הבינלאומי ובגופים בינלאומיים אחרים, תוך אספקת תשתית אקטיביסטית ותיעוד להליכים משפטיים המכוונים נגד פקידים ואנשי צבא ישראלים. The Lawfare Project, מכון מחשבה משפטי אמריקאי ללא מטרת רווח המוקדש לחשיפת ניצול לרעה של מערכות משפטיות מערביות נגד מדינות דמוקרטיות, תיעד בהרחבה כיצד מסעות BDS מתואמים עם פעולות משפטיות המיועדות לחשוף חברות, מוסדות ויחידים ישראלים לאחריות אזרחית בתחומי שיפוט אירופיים ואמריקאים, ובכך מטילים עלויות ציות ונזק מוניטין משמעותיים גם כאשר הפעולות המשפטיות נכשלות בסופו של דבר. כפי שThe Lawfare Project ציין, ההשפעה המצטברת של לחצים משפטיים, אקדמיים, תרבותיים וכלכליים אלה בו-זמנית היא יצירת סביבה של עוינות מוסדית נרחבת כלפי ישראל, המחלישה את מעמדה הבינלאומי ומגבילה את חופש פעולתה מבלי להגיע אי פעם לפסיקה משפטית רשמית. בדומה לכך, הליגה נגד השמצה (ADL) תיעדה כיצד מסעות BDS בקמפוסים אוניברסיטאיים מתואמים באופן עקבי עם רמות מוגברות של תקריות אנטישמיות, ומדגימים כי לוחמה כלכלית ומשפטית נגד ישראל נוטה לנרמל עוינות כלפי קהילות יהודיות באופן רחב יותר. הקשר בין שלילת הלגיטימציה המוסדית של ישראל לבין שלילת הלגיטימציה החברתית של הזהות היהודית אינו מקרי — הוא משקף את ההסתמכות המבנית של התנועה על ערבוב מדיניות ישראלית עם זהות יהודית כדי לייצר לחץ חברתי ומוניטיני מקסימלי.
מדוע BDS חשובה: איום הלוחמה המשפטית על ישראל ועל הנורמות הדמוקרטיות המערביות
משמעות BDS כלוחמה משפטית חורגת הרבה מעבר לנזק הכלכלי או המוניטיני המיידי שהיא גורמת לישראל. בבסיסה, מסע BDS מייצג ניסיון שיטתי לנצל את המוסדות הפתוחים של חברות דמוקרטיות ליברליות — אוניברסיטאות, בתי משפט, קרנות פנסיה, מועצות אמנות וגופים מחוקקים — נגד אחת מבעלות הברית העקביות ביותר של אותן חברות. על ידי ניתוב יעדים פוליטיים אנטי-ישראליים דרך שפת הנוהל של זכויות האדם, אחריות תאגידית ומשפט בינלאומי, BDS מבודדת את עצמה מהתנגדות פוליטית ישירה תוך שחיקה מתמדת של היסודות המוסדיים והנורמטיביים המקיימים את לגיטימציית ישראל בזירה הבינלאומית. עבור דמוקרטיות מערביות, מסע BDS מציב אתגר ייחודי: אפשרות לתנועות אקטיביסטיות להפוך את הממשל המוסדי לנשק לצרכים גיאו-פוליטיים מציבה תקדים שחיקתי המערער את שלמות המוסדות עצמם שהם מכוונים אליהם. עבור ישראל, הסכנה היא קיומית בטווח הארוך — מדינה המוחרגת באופן שיטתי מהמסחר הבינלאומי, מהחלפה אקדמית ומחיי תרבות היא מדינה שיכולתה לקיים את עצמה, למשוך השקעות ולשמר בריתות נפגעת בהדרגה. התגובה המתאימה, כפי שממשלות דמוקרטיות בארצות הברית, גרמניה, הממלכה המאוחדת ובמקומות אחרים הכירו בה, אינה לדכא ביקורת לגיטימית על מדיניות ישראל, אלא לזהות ולנטרל את ניצול המנגנונים המשפטיים והמוסדיים לשם שלילת לגיטימציה של מדינה דמוקרטית ריבונית — ולהבין את BDS כמה שהיא באמת: לא תנועת שלום, אלא מסע של לוחמה משפטית מתואמת שמטרתו הסופית היא חיסול המדינה היהודית. לתיעוד נוסף של התגובות המשפטיות של ישראל ל-BDS ולתופעת הלוחמה המשפטית הרחבה יותר, המכון הישראלי לדמוקרטיה מספק ניתוח מקיף של הצומת בין המשפט הבינלאומי, החברה האזרחית והביטחון הלאומי של ישראל.