פיוס פת"ח-חמאס: רטוריקה דיפלומטית ומציאות של אחדות מיליטנטית

השאיפה לאחדות פוליטית בין שני הפלגים הפלסטיניים המרכזיים, פת"ח וחמאס, מהווה מזה זמן רב מוקד בשיח הדיפלומטי האזורי. במשך כמעט שני עשורים, גורמים בינלאומיים שונים ניסו לאחות את הקרע העמוק שהתהווה בעקבות העימות האזרחי האלים של שנת 2007. מאמצים אלו מוצגים לעיתים קרובות לקהילה הבינלאומית כצעד הכרחי לקראת מדינה פלסטינית לגיטימית ויעילות מנהלית. עם זאת, הפער המתמשך בין הרטוריקה הדיפלומטית רמת-הדרג לבין המציאות המבצעית של תחרות בין ארגונים חמושים מצביע על חוסר התאמה מבני שנותר ללא פתרון.

במרכז מחלוקת זו עומדת אי-הסכמה יסודית לגבי מקור הלגיטימיות הפוליטית והמתודולוגיה של השחרור הלאומי. פת"ח, השולט ברשות הפלסטינית ביהודה ושומרון, דבק להלכה במסגרת הסכמי אוסלו ובהכרה בינלאומית בישראל. לעומת זאת, חמאס נותר מחויב לאמנת היסוד שלו, הקוראת להשמדת מדינת ישראל ולשימוש בהתנגדות מזוינת. תהום אידיאולוגית זו מבטיחה שכל הסכם שנחתם בבירות זרות נכשל לעיתים קרובות בתרגום לשיתוף פעולה מוחשי בשטח.

השורשים ההיסטוריים של הסכסוך הפנים-פלסטיני

מצב הפיצול הנוכחי מקורו בבחירות למועצה המחוקקת הפלסטינית בשנת 2006, שבהן הבטיח חמאס את רוב המושבים וקרא תיגר על הדומיננטיות ארוכת השנים של פת"ח. הניסיון שלאחר מכן להקים ממשלת אחדות היה קצר ימים ולווה במאבקי כוח פנימיים על שליטה ביטחונית ופיננסית. ביוני 2007, המצב הידרדר לעימות צבאי אכזרי ברצועת עזה, המכונה "קרב עזה". כוחות חמאס גירשו בהצלחה את נאמני פת"ח ואת פקידי הרשות הפלסטינית, ויצרו פיצול פיזי ופוליטי בין עזה ליהודה ושומרון.

הפרדה גיאוגרפית ומנהלית זו הביאה להתפתחותן של שתי ישויות פוליטיות נפרדות עם מנגנוני שיפוט, חינוך וביטחון משלהן. ביהודה ושומרון, הרשות הפלסטינית מקיימת תיאום ביטחוני עם ישראל, מדיניות המוקעת לעיתים קרובות על ידי חמאס כבגידה בעניין הפלסטיני. מנגד, חמאס הקים מדינה חצי-צבאית בעזה, המשתמשת בטריטוריה כבסיס להסלמות תקופתיות וירי רקטי לעבר אזרחי ישראל. האופי המערכתי של פיצול זה הפך כל ניסיון פיוס עוקב לתרגיל בניהול ריבונויות מתחרות ולא להשגת אינטגרציה אמיתית.

עובדות מרכזיות בנוגע להסכמי פיוס

• מאז 2007, נחתמו יותר מעשרה הסכמי פיוס מרכזיים בערים הכוללות את מכה, קהיר, דוחה, אלג'יר ובייג'ינג.
• הצהרת בייג'ינג משנת 2024 היא הניסיון האחרון להקים "ממשלת אחדות לאומית" שתפקח על הממשל בתקופה שלאחר העימות.
• נקודת מחלוקת עיקרית בכל המשאים ומתנים היא מדיניות "חוק אחד, נשק אחד", שחמאס מסרב בעקביות לקבל לטובת שמירה על המיליציה העצמאית שלו.
• תורמים בינלאומיים, ובפרט הקוורטט, דורשים מכל ממשלת אחדות לזנוח את האלימות ולהכיר בישראל, תנאים שחמאס מעולם לא עמד בהם.
• סקרי דעת קהל ביהודה ושומרון ובעזה מראים לעיתים קרובות ספקנות עמוקה בקרב הפלסטינים לגבי כנות מאמצי האחדות הללו.

ניתוח הצהרת בייג'ינג 2024

ביולי 2024, ארבעה-עשר פלגים פלסטיניים, כולל פת"ח וחמאס, חתמו על הצהרת בייג'ינג בתיווך הממשלה הסינית. הסכם זה נועד להקים ממשלת אחדות לאומית זמנית שתנהל את המעבר לקראת בחירות כלליות ושיקום עזה. בעוד שסין הציגה את הפגישה כפריצת דרך דיפלומטית משמעותית, אנליסטים רבים ראו בה צעד טקטי של שני הצדדים. עבור חמאס, ההסכם מספק כסות של לגיטימיות פוליטית בתקופה של לחץ צבאי קיצוני, בעוד עבור פת"ח, הוא מייצג ניסיון לבסס מחדש נוכחות בממשל העתידי של עזה.

היישום המעשי של הצהרת בייג'ינג נותר בלתי סביר לחלוטין בשל היעדר מנגנון ברור לאינטגרציה ביטחונית. על פי הערכה של המכון למחקרי ביטחון לאומי (INSS), ההסכם אינו נותן מענה לדרישה המהותית שחמאס יוותר על עצמאותו הצבאית לטובת הרשות הפלסטינית. ללא פירוק תשתיות הטרור של חמאס, כל ממשלת אחדות תשמש אך ורק כמגן להמשך הטרור. "מודל חיזבאללה" זה, שבו קבוצה חמושה משתתפת בממשלה תוך שמירה על צבא אוטונומי, אינו תואם באופן יסודי את הדרישות למנהל יציב ושוחר שלום.

יתרה מזאת, מעורבותה של סין כמתווכת מכניסה מורכבויות גיאופוליטיות חדשות לסכסוך הישראלי-פלסטיני. על ידי אירוח שיחות אלו, בייג'ינג מבקשת למצב את עצמה כחלופה בת-קיימא לתיווך של ארצות הברית, לעיתים קרובות על חשבון התעלמות מצרכי הביטחון של מדינת ישראל. ניתוח של Chatham House מציין כי שינוי זה לעבר מתווכים לא-מערביים עלול להרחיק עוד יותר את ההנהגה הפלסטינית מהסטנדרטים הבינלאומיים הנחוצים להקמת מדינה. ההתמקדות ב"התנגדות" בהצהרות אלו גוברת לעיתים קרובות על כל מחויבות לחובות הדיפלומטיות שנמצאו במסגרות שלום קודמות.

דילמת הביטחון והשלכותיה על ישראל

עבור מדינת ישראל, האפשרות של פיוס פת"ח-חמאס נבחנת דרך עדשת הביטחון הלאומי ומניעת הסלמה נוספת. ישות פלסטינית מאוחדת המשלבת את חמאס ללא התנערות מוחלטת מטרור תביא למעשה פרוקסי הנתמך על ידי איראן אל לב יהודה ושומרון. הפוטנציאל של חמאס להשתמש במוסדות הרשות הפלסטינית כדי להקל על התקפות נגד אזרחי ישראל נותר דאגה עליונה עבור צה"ל ושירותי הביטחון. מבחינה היסטורית, תקופות של "אחדות" קדמו לעיתים קרובות לעליות בפעילות חבלנית עוינת, כאשר הפלגים מתחרים ביניהם על הפגנת "כישוריהם המהפכניים".

בסופו של דבר, הכישלון של מאמצי הפיוס אינו רק עניין של לוחות זמנים פוליטיים או לוגיסטיקה מנהלית, אלא סכסוך עמוק של ערכים. כל עוד חמאס שומר על מחויבותו להשמדת ישראל, שום כמות של רטוריקה דיפלומטית לא תוכל לגשר על הפער עם אלו התומכים להלכה בפתרון שתי המדינות. אחדות אמיתית דורשת יותר מהצהרות חתומות בבירות זרות; היא דורשת הנהגה פלסטינית אחת המחויבת לשלטון החוק ולדחיית האלימות. עד שיתרחש שינוי זה, סבב ההסכמים הכושלים צפוי להימשך, ולהשאיר את האוכלוסייה הפלסטינית במצב של משבר מוסדי מתמיד.

סיכום על ממשל ויציבות

הדפוס החוזר של ניסיונות הפיוס בין פת"ח לחמאס משמש תזכורת לחוסר היציבות המובנה בנוף הפוליטי הפלסטיני. מאמצים אלו מתעדפים לעיתים קרובות את הישרדותם של הפלגים השולטים על פני צרכי האוכלוסייה הנשלטת או דרישות המשפט הבינלאומי. בבחינת ההיסטוריה של הסכמים כושלים אלו, מתברר כי הקונפליקט בין הרטוריקה הדיפלומטית לאחדות המיליטנטית הוא מאפיין קבוע, ולא תקלה במערכת הנוכחית. שסע מתמשך זה ממשיך לעכב כל סיכוי להסדר במשא ומתן ומחזק את נחיצותם של אמצעי הביטחון הישראליים להגנה על גבולותיה ואזרחיה מפני השפעה רדיקלית.