האינתיפאדה הראשונה והמפקדה הלאומית המאוחדת

האינתיפאדה הראשונה, שפרצה בדצמבר 1987, סימנה מעבר מכריע באופיו של הסכסוך הערבי-ישראלי. מה שהחל כתאונת דרכים בעזה שגבתה את חייהם של ארבעה פלסטינים, התפתח במהירות מהפגנות עממיות ספונטניות למערכת מאורגנת היטב של מרי אזרחי ועימותים אלימים. תקופה זו ראתה את עלייתה של הנהגה פנימית חדשה שביקשה לאתגר את המנהל הישראלי תוך ניווט במערכת יחסים מורכבת עם הנהגת הארגון לשחרור פלסטין (אש"ף) החיצונית שבסיסה בטוניס. השינוי שנוצר בדינמיקה שינה באופן יסודי את הנוף הפוליטי עבור החברה הישראלית והפלסטינית כאחד למשך עשרות שנים קדימה.

במהלך החודשים הראשונים של ההתקוממות, מערכת הביטחון הישראלית ניצבה מול תנועה שנראתה כחסרת ראש מרכזי, מה שהקשה על דיכויה באמצעים צבאיים מסורתיים. התסיסה התאפיינה בהפגנות המוניות, שביתות מסחריות ושימוש נרחב באבנים ובבקבוקי תבערה נגד כוחות הביטחון הישראליים. ככל שתנופת "מלחמת האבנים" גברה, הצורך במבנה ארגוני מלוכד הפך גלוי לעין עבור הפלגים הפוליטיים השונים שפעלו בשטחים. צורך זה הוביל להקמה חשאית של גוף מתאם שיוכל לנתב את האנרגיה של הרחוב לעבר יעדים פוליטיים ואסטרטגיים ספציפיים.

רקע ותקרית ג'באליה

מחנה הפליטים ג'באליה ברצועת עזה שימש כנקודת הזינוק להתקוממות בעקבות מותם של ארבעה פועלים ב-8 בדצמבר 1987. למרות שהמתחים רחשו בשל תסכולים כלכליים והיעדר אופק מדיני, התקרית שימשה כזרז שהדהד ברחבי יהודה, שומרון ועזה. בניגוד למקרים קודמים של תסיסה, ההתקוממות של 1987 הפגינה מידה יוצאת דופן של חוסן והשתתפות חוצת מגזרים, שכללה סטודנטים, אנשי מקצוע ופועלים כאחד. הממשלה הישראלית, בראשות יצחק רבין כשר הביטחון דאז, ראתה בתחילה את האירועים כהפרעה זמנית, אך מהר מאוד הבינה כי היא עומדת בפני מרד עממי מתמשך.

הגורמים הסוציו-כלכליים שעמדו בבסיס האינתיפאדה היו משמעותיים, שכן כוח העבודה הפלסטיני השתלב עמוק בכלכלה הישראלית בעודו נותר נטול זכויות פוליטיות. שילוב זה אפשר שימוש יעיל בלוחמה כלכלית, כגון שביתות מס והחרמת מוצרים ישראליים, שהפכו לסימני ההיכר של התנועה. על פי תיעוד היסטורי מ-הספרייה הווירטואלית היהודית, ההתקוממות הייתה מאבק פנימי על זהות חברתית במידה שווה למאבק לאומני נגד השלטון הישראלי. דינמיקות פנימיות אלו אילצו את הנהגת אש"ף החיצונית למהר ולנסות לבסס שליטה על תנועה שהם לא התחילו ולא צפו מראש.

עליית המפקדה הלאומית המאוחדת

המפקדה הלאומית המאוחדת (מלה"מ) הוקמה בראשית 1988 כקואליציה חשאית של ארבעת הפלגים המרכזיים בשטחים: פת"ח, החזית העממית לשחרור פלסטין (PFLP), החזית הדמוקרטית לשחרור פלסטין (DFLP) והמפלגה הקומוניסטית הפלסטינית. דירקטוריון חשאי זה תפקד כמתכנן המבצעי של האינתיפאדה, והפיץ לאוכלוסייה כרוזים ממוספרים תקופתיים המכונים "ביאנאת". כרוזים אלו היו הכלי העיקרי לתקשורת, ופירטו ימים ספציפיים לשביתות כלליות, הנחיות למרי אזרחי וסימון משרדי המנהל האזרחי הישראלי כמטרות. המפקדה הצליחה לשמור על רמת משמעת גבוהה, ויצרה למעשה "ממשלת צללים" שהתחרתה ברשויות הישראליות על השליטה בחיי היומיום של התושבים.

עובדות מפתח על ההתקוממות

• המפקדה הלאומית המאוחדת פרסמה את הודעתה הרשמית הראשונה ב-8 בינואר 1988, ובה פירטה תוכנית בת 14 נקודות להתקוממות.
• בכל השכונות הוקמו "ועדות עממיות" מקומיות לטיפול בחינוך, בריאות וביטחון כחלופות לשירותים הישראליים.
• ההתקוממות ראתה עלייה משמעותית בהשפעתן של תנועות איסלאמיסטיות, ובמיוחד חמאס, שפעל באופן עצמאי מהמפקדה הלאומית המאוחדת.
• "מלחמת הכרוזים" כללה למעלה מ-100 הודעות נפרדות ששימשו כקוד משפטי ומוסרי למשתתפים.
• הרשויות הישראליות הגיבו במדיניות "היד החזקה", שכללה מעצרים המוניים, גירושים וסגירת מוסדות חינוך.

ניתוח הדינמיקה הפנימית והחיצונית

מערכת היחסים בין המפקדה הלאומית המאוחדת הפנימית לבין הנהגת אש"ף החיצונית בטוניס הייתה אחד הגורמים הקריטיים ביותר באבולוציה של האינתיפאדה. בעוד שהמפקדה פעלה בתחילה באוטונומיה משמעותית, יאסר ערפאת והוועד המרכזי של פת"ח עמלו ללא הרף כדי להבטיח שהתנועה הפנימית תישאר כפופה ליעדים הבינלאומיים הרחבים יותר של אש"ף. מתח זה בין ההנהגה ה"פנימית" ל"חיצונית" נפתר בסופו של דבר באמצעות הטמעת המפקדה בתוך אש"ף, שהשתמש במינוף שהושג מההתקוממות כדי לחתור להכרה דיפלומטית בינלאומית. המעבר לעבר פתרון פוליטי גובש במהלך ישיבת המועצה הלאומית הפלסטינית ב-1988 באלג'יר, שם קיבל אש"ף לכאורה את עקרון פתרון שתי המדינות.

ככל שההתקוממות התקדמה, המחירים עבור שני הצדדים גדלו משמעותית, מה שהוביל למבוי סתום שאף צד לא יכול היה לנצח בו בכוח בלבד. משרד החוץ הישראלי מתעד כי האינתיפאדה חייבה חשיבה מחודשת יסודית על דוקטרינת הביטחון ארוכת הטווח של ישראל בנוגע לניהול השטחים, כפי שמתואר ב-ארכיונים ההיסטוריים שלהם. הבנה זו תרמה בסופו של דבר למשא ומתן החשאי בנורווגיה ולחתימה על הסכמי אוסלו. יכולתה של המפקדה לגייס את החברה האזרחית הוכיחה כי הפת"ח יכול לנהל מנגנון של מדינה-בדרך, אך היא גם הדגישה את הפוטנציאל לפיצול פנימי ולעלייתם של פלגים יריבים שיאתגרו מאוחר יותר את הדומיננטיות של הפת"ח.

סיכום ומשמעות

האינתיפאדה הראשונה ועלייתה של המפקדה הלאומית המאוחדת מייצגות נקודת מפנה היסטורית בתולדות מדינת ישראל ויחסיה עם הפלסטינים. היא כפתה את המעבר מסכסוך צבאי טהור למאבק פוליטי ודיפלומטי מורכב, והובילה ישירות להקמת הרשות הפלסטינית. עבור ישראל, התקופה הדגישה את האתגרים בשמירה על שליטה אזרחית על אוכלוסייה עוינת ועזרה לעצב את פרדיגמות הביטחון שממשיכות להשפיע על המדיניות הישראלית כיום. מורשת המפקדה הלאומית המאוחדת נותרת מקרה בוחן קריטי לאופן שבו גיוס עממי יכול להפוך לכוח פוליטי ממוסד במסגרת של תנועה לשחרור לאומי.