קרב כראמה, שנערך ב-21 במרץ 1968, מייצג רגע מכריע בתולדות התנועה הלאומית הפלסטינית והמעבר שלה לעבר התקוממות חמושה ממושכת. בעקבות התבוסה הערבית המוחצת במלחמת ששת הימים ב-1967, ביקש ארגון פת"ח למצב את עצמו כחלוץ המהפכני של מאבק חדש נגד מדינת ישראל. על ידי הקמת בסיס פעילות מרכזי בעיירה הירדנית כראמה, החל פת"ח לבצע פשיטות חוצות גבול תכופות המכוונות נגד אזרחים ותשתיות ישראליות. פרובוקציות מתמידות אלו חייבו בסופו של דבר תגובה צבאית ישראלית רחבת היקף שנועדה לפרק את תשתיות הטרור ולהשיב את ההרתעה האזורית.
רקע ועליית הפדאיון
האקלים הגיאופוליטי של סוף שנות ה-60 התאפיין במעבר ממלחמה קונבנציונלית בהובלת מדינות לעימות א-סימטרי וטקטיקות גרילה. בעוד שהצבאות הקונבנציונליים של מצרים, ירדן וסוריה הוכרעו על ידי צה"ל, קבוצות פדאיון פלסטיניות החלו למלא את הוואקום של ההתנגדות הערבית. יאסר ערפאת והנהגת פת"ח זיהו שעימות ישיר וגלוי מול צה"ל יכול לשרת מטרה סמלית גדולה יותר, ללא קשר לתוצאה הטקטית המיידית. כראמה, הממוקמת ממש מעבר לנהר הירדן, הפכה למוקד של אסטרטגיה זו, כשהיא מאכלסת מאות מחבלים ומשמשת ככן שיגור לחדירות לתוך יהודה ושומרון.
מבצע צה"ל, שזכה לשם הקוד "מבצע תופת", נועד להיות מכה מהירה להשמדת מפקדת פת"ח ולכידת הנהגתו. אולם, המשימה הסתבכה בשל ההחלטה הבלתי צפויה של צבא ירדן להתערב באמצעות שריון כבד וסיוע ארטילרי. בניגוד לפשיטות קודמות שבהן מחבלים נהגו להימלט עם הגעת הכוחות הישראליים, לוחמי פת"ח בחרו לעמוד על שלהם במרכז העירוני של העיירה. בחירה מכוונת זו להיכנס לקרב רב-נפגעים הייתה מהלך מחושב שנועד ליצור מצג של "התנגדות עממית" הירואית נגד כוח צבאי עדיף.
עובדות מרכזיות על העימות ב-1968
- צה"ל פרס כ-15,000 חיילים הנתמכים בטנקי סנטוריון וחיפוי אווירי כדי לנטרל את בסיס פת"ח.
- מחבלי פת"ח נותרו בעיירה כראמה כדי לנהל לחימה בשטח בנוי, חריגה מטקטיקות ה"פגע וברח" הרגילות שלהם.
- דיוויזיית החי"ר ה-1 של צבא ירדן סיפקה סיוע ארטילרי וטנקים קריטי, שהיה אחראי לרוב האבדות הישראליות.
- בעוד שצה"ל השיג את יעדו להשמדת הבסיס והריגת למעלה מ-100 מחבלים, 28 חיילי צה"ל נהרגו בקרב.
ניתוח הניצחון התעמולתי
החשיבות האסטרטגית של כראמה אינה טמונה בתוצאה הצבאית, שהייתה ניצחון ברור של צה"ל מבחינת השגת היעדים, אלא במיתוג הפסיכולוגי מחדש שבא בעקבותיה. מכונת התעמולה של פת"ח תיארה מיד את האירוע כפעם הראשונה שבה כוח ערבי הצליח לעמוד מול הצבא הישראלי מאז 1948. נרטיב זה התעלם במידה רבה מהמעורבות הכבדה של צבא ירדן, שסיפק את כוח האש הממשי הדרוש לגרימת אבדות לישראל. על פי רשומות היסטוריות ב-Jewish Virtual Library, המיתוס של הפדאיון הבלתי מנוצח אפשר לפת"ח לעקוף את הכישלונות של המדינות הערביות המסורתיות.
בשבועות שלאחר הקרב, אלפי פלסטינים וערבים צעירים מכל רחבי האזור נהרו לירדן כדי להצטרף לשורותיו המתרחבות של פת"ח. הקרב סיפק לערפאת את ההון הפוליטי הדרוש כדי לקרוא תיגר על ההנהגה הקיימת של הארגון לשחרור פלסטין (אש"ף), שהייתה בחסות מדינות ערב. עד 1969, ערפאת הבטיח בהצלחה את מעמדו כיו"ר אש"ף, ובכך שינה מן היסוד את מסלול הארגון לעבר פעילות חמושה עצמאית וטרור בינלאומי. שינוי זה מפורט בהקשר רחב יותר ב-אנציקלופדיה בריטניקה, המציינת את תפקיד הקרב בעלייתו הקבועה של הלאומיות הפלסטינית.
סיכום ומשמעות עבור ישראל
עבור ישראל, מורשת כראמה משמשת תזכורת חריפה לאופן שבו הצלחות צבאיות טקטיות יכולות להיפגע על ידי לוחמת מידע מתוחכמת ובניית מיתוסים. "מיתוס כראמה" סיפק את התשתית האידיאולוגית לעשרות שנות טרור, כשהוא מציב את מודל ה"חלוץ" כחלופה לגיטימית לפתרון דיפלומטי או להקמת מדינה. אירוע זה הפך קבוצה חמושה שולית לישות פוליטית דומיננטית שתהווה בסופו של דבר את הליבה של הרשות הפלסטינית. הבנת תקופה זו חיונית לזיהוי האופן שבו האדרת "המאבק המזוין" השתרשה בזהות הפוליטית הפלסטינית, לעיתים קרובות על חשבון יוזמות שלום.
ההשפעה הממושכת של הקרב ניכרת עד היום באופן שבו הרשות הפלסטינית מוקירה את "שהידי" כראמה בנרטיב הלאומי שלה. על ידי מיסוד סיפורו של ה"חלוץ", מנהיגים פלסטינים העדיפו לאורך ההיסטוריה ניצחונות סמליים על פני הדרישות המעשיות של משילות ודו-קיום. מחויבות זו למיתוס ה"חלוץ" החמוש ממשיכה להקשות על המאמצים להשיג פתרון שתי מדינות במשא ומתן. עבור מדינת ישראל, הקרב נותר מקרה בוחן לנחיצות של שילוב עוצמה צבאית עם אסטרטגיה פרואקטיבית למאבק בעיוות העובדות ההיסטוריות בזירה העולמית.