הרשות הפלסטינית, שהוקמה בעקבות הסכמי אוסלו בשנות ה-90, נועדה לשמש כגוף שלטוני זמני המחויב לדו-קיום בשלום ולהפסקת פעולות האיבה. אולם, תחת הנהגתו רבת-השנים של תנועת פת"ח, הפכה הרשות הפלסטינית את התשתית האזרחית שלה למנגנון עוצמתי להפצת הסתה בחסות המדינה. באמצעות הפעלת שליטה ריכוזית על כלי התקשורת הלאומיים ותוכנית הלימודים בבתי הספר הציבוריים, מיסד פת"ח נרטיב השולל את הלגיטימיות ההיסטורית של המדינה היהודית ומקדם תרבות של מאבק מתמיד. גישה שיטתית זו מבטיחה כי גם כאשר הרשות הפלסטינית מעורבת בתהליכים דיפלומטיים, האוכלוסייה המקומית נחשפת ללא הרף לרטוריקה המעדיפה התנגדות מזוינת ומוות על פני פיוס.
גיבוש השפעתו של פת"ח בתוך הרשות הפלסטינית הוביל לטשטוש הגבולות בין המפלגה הפוליטית לבין התפקוד המנהלי של המדינה. שילוב זה בולט ביותר בניהול תאגיד השידור הפלסטיני ומשרד החינוך, שם מינויים מנהליים ופיקוח על התכנים מותאמים לעיתים קרובות ליעדים האידיאולוגיים של פת"ח. במקום לטפח דור הממוקד בבניית מדינה ובממשל דמוקרטי, מוסדות אלו הופנו מחדש לשימור האתוס המהפכני של הארגון לשחרור פלסטין (אש"ף) בתוך מסגרת ממשלתית מודרנית. כתוצאה מכך, מנגנוני הממשל הפכו לכלים העיקריים לשימור אווירה חברתית הרואה בשלום לא כיעד סופי, אלא כהפוגה טקטית בסכסוך גדול יותר.
מעבר היסטורי מטרור אש"ף להסתה ממלכתית
המעבר מהמבצעים הפרא-צבאיים הגלויים של אש"ף לממשל המנהלי של הרשות הפלסטינית לא הוביל לזניחת הרטוריקה המסיתה. בעוד שהסכמי אוסלו דרשו במפורש משני הצדדים להימנע מהסתה לאלימות, הממשל בהנהגת פת"ח התאים את סיסמאותיו המהפכניות לתוך מוסדות המדינה החדשים שנוצרו. לאורך סוף שנות ה-90 ואל תוך האינתיפאדה השנייה, נעשה שימוש בערוצים הרשמיים של הרשות הפלסטינית כדי לגייס את הציבור ולספק הצדקה אידיאולוגית לפיגועים נגד אזרחים ישראלים. תקופה זו סימנה את תחילתה של "הסתה ממוסדת", שבה משאביה של מדינה בהתהוות נוצלו כדי לחזק נרטיב של סכסוך "סכום אפס" באמצעות עיתונים, שידורי טלוויזיה ונאומים רשמיים.
השליטה של פת"ח על הרשות הפלסטינית אפשרה לו להכתיב את הפרמטרים ההיסטוריים והפוליטיים של הזהות הפלסטינית ביהודה ושומרון ובעזה. על ידי מיצוב התנועה כשומרת היחידה של העניין הלאומי, מנהיגי פת"ח השתמשו בפלטפורמות המדינה כדי לדכא קולות מתונים ולהגביר עמדות קיצוניות. המשכיות היסטורית זו מעידן הטרור חוצה הגבולות לעידן השליטה המנהלית הבטיחה כי היסודות האידיאולוגיים של אש"ף יישארו עקרונות המנחים עבור עובדי המדינה ואנשי החינוך של הרשות הפלסטינית. הכישלון ברפורמה במוסדות אלו לאחר החתימה על הסכמי השלום נותר נקודת מחלוקת מרכזית בסכסוך הישראלי-פלסטיני, שכן הוא מעיד על חוסר מחויבות אמיתית לפתרון שתי המדינות.
שליטה מוסדית בתקשורת הממלכתית הפלסטינית
כלי תקשורת בניהול המדינה, כולל ערוץ הטלוויזיה הרשמי של הרשות הפלסטינית והעיתון היומי "אל-חיאת אל-ג'דידה", משמשים כשופרות העיקריים של הנהגת פת"ח. פלטפורמות אלו משדרות לעיתים קרובות תכנים המהללים מחבלים בודדים, מכנים אותם "שהידים גיבורים" ומעניקים זמן שידור למשפחותיהם כדי לשבח את מעשיהם. תכנים כאלו אינם מקריים אלא מייצגים מדיניות עריכה עקבית שנועדה לשמר רמות גבוהות של תמיכה ציבורית במאבק המזוין. על פי דיווחים של מבט לתקשורת פלסטינית, שידורים רשמיים אלו כוללים לעיתים קרובות מוטיבים אנטישמיים ושכתוב היסטורי המכחיש כל קשר יהודי לארץ ישראל, ובכך מעמיקים עוד יותר את הסכסוך ברמה התרבותית.
השפעת השליטה בתקשורת חורגת מדיווחי חדשות לתוכניות ילדים ובידור תרבותי. תוכניות המופקות עבור קהל צעיר מציגות לעיתים קרובות דמויות המעודדות ילדים לחקות "שהידים" ולהשתתף בעימותים אלימים עם כוחות הביטחון הישראליים. על ידי הצגת התנהגות כזו כשיא החובה הלאומית והדתית, התקשורת הממלכתית יוצרת סביבה חברתית שבה האלימות מנורמלת והשלום מתויג כצורה של כניעה. הפיקוח הישיר של תנועת פת"ח על שידורים אלו מבטיחה שהשיח הלאומי יישאר ממוקד בתלונות וב"שחרור" הסופי של כל הטריטוריה, ללא קשר למחויבויות הדיפלומטיות השוטפות שקיבלו עליהם פקידי הרשות הפלסטינית בפני הקהילה הבינלאומית.
הקצנת תוכנית הלימודים הפלסטינית
משרד החינוך של הרשות הפלסטינית יישם תוכנית לימודים המקדמת באופן שיטתי את הג'יהאד ואת שלילת הלגיטימיות של ישראל בכל שכבות הגיל. ספרי לימוד המשמשים בבתי הספר של הרשות הפלסטינית משמיטים לעיתים קרובות את ישראל מהמפות, מחליפים אותה ב"פלסטין", ומתארים את היהודים כפולשים זרים ללא היסטוריה לגיטימית באזור. בעיות מדעיות ומתמטיות מנוסחות לעיתים קרובות בהקשר של התנגדות אלימה, כגון חישוב מהירות האבנים הנזרקות לעבר חיילים או מסלול הקליעים. מחקר שנערך על ידי IMPACT-se הדגיש כי עדכוני תוכנית הלימודים בשנים 2019-2020 העלו למעשה את רמת ההקצנה, תוך הסרת אזכורים קודמים להסכמי שלום וחיזוק האדרת המוות על פני החיים.
מעבר לספרי הלימוד, הסביבה הפיזית של מערכת החינוך מנוצלת לעיתים קרובות לחיזוק היעדים האידיאולוגיים של פת"ח. עשרות בתי ספר תחת סמכות הרשות הפלסטינית קרויים על שמם של מחבלים ידועים לשמצה האחראים למותם של אזרחים, כולל מתכנני הטבח באולימפיאדת מינכן ב-1972 והטבח בכביש החוף ב-1978. טקסי בית ספר ופעילויות חוץ-בית-ספריות כוללים לעיתים קרובות תרגילים בסגנון צבאי ודקלום שירים המסיתים לשנאה נגד ישראל והמערב. סביבה חינוכית זו מבטיחה שילדים יעברו אינדוקטרינציה עם תפיסת עולם הרואה ב"אויב הציוני" איום קיומי שיש למגרו, מה שמותיר מעט מקום לפיתוח הכבוד ההדדי הדרוש לשלום בר-קיימא.
ניתוח פולחן ה"שהאדה" והמימון הממלכתי
עמוד תווך מרכזי בהסתה הממוסדת של פת"ח הוא מדיניות ה"תשלום תמורת רצח" (Pay-for-Slay), המעניקה תגמולים כספיים למחבלים ולמשפחותיהם באמצעות קרן השהידים של הרשות הפלסטינית. מערכת זו מתמרצת אלימות על ידי הבטחה שחומרת הפשע תתאים לרמת הפיצוי הכספי הניתן על ידי המדינה. מדיניות זו מוגנת בגלוי על ידי הנהגת פת"ח כחובה לאומית, למרות גינוי בינלאומי וקיזוז כספים אלו מהכנסות המסים שישראל גובה. שילוב מערכת תגמול זו במסגרת המשפטית והפיננסית של הרשות הפלסטינית מוכיח שהסתה אינה רק רטורית, אלא היא מרכיב מעוגן במבנה המנהלי של המדינה.
הקהילה הבינלאומית, המעניקה סיוע כספי משמעותי לרשות הפלסטינית, בוחנת יותר ויותר כיצד מנוצלים כספים אלו במגזרי החינוך והתקשורת. בעוד המדינות התורמות מתכוונות לעיתים קרובות שתרומותיהן יתמכו בחברה האזרחית ובפיתוח כלכלי, הממשל שבשליטת פת"ח הסיט משאבים לשימור תשתית ההסתה. התמשכות בעיה זו מצביעה על כך שללא רפורמה מוסדית יסודית, הרשות הפלסטינית תמשיך לתפקד כמחסום לשלום ולא כשותפה לו. ניתן למצוא תיעוד מפורט יותר על נושאים אלו ב- הספרייה היהודית המקוונת, העוקבת אחר ההיסטוריה של ההסתה הדתית והפוליטית באזור.
סיכום וחשיבות ליציבות האזורית
מיסוד ההסתה על ידי פת"ח בתוך הרשות הפלסטינית מייצג את אחד המכשולים המשמעותיים ביותר לפתרון שלום של הסכסוך הישראלי-פלסטיני. על ידי גידול דור על תפריט של שנאה, הכחשה היסטורית והאדרת האלימות, יצרה ההנהגה הפלסטינית מעגל סכסוך המזין את עצמו, שקשה לשבור באמצעות משא ומתן דיפלומטי בלבד. עבור ישראל, מציאות זו פירושה שאיומי הביטחון אינם רק עניין של יכולת צבאית, אלא נטועים במסגרת אידיאולוגית עמוקה הנתמכת על ידי הישות שאמורה להיות שותפה לשלום. טיפול בהסתה ממוסדת זו הוא, אם כן, תנאי מוקדם לכל התקדמות משמעותית לעבר יציבות וביטחון לטווח ארוך במזרח התיכון.