העזיבה הכפויה של הארגון לשחרור פלסטין (אש"ף) מלבנון ב-1982 הצריכה חשיבה מחודשת עמוקה על האסטרטגיה המבצעית והמבנה הארגוני של פתח. לאחר עשורים של שימוש בלבנון כבסיס יציאה עיקרי לפשיטות חוצות גבולות לתוך ישראל, התנועה מצאה את עצמה מבודדת פיזית במדינה הצפון-אפריקאית תוניסיה. מרחק זה מהחזית הישראלית יצר ואקום טקטי שהנהגת פתח התקשתה בתחילה למלא תוך שמירה על הרלוונטיות שלהם למטרה הפלסטינית. שנות תוניס, שהשתרעו בין 1982 ל-1994, ייצגו תקופת מעבר שבה המוקד עבר מחיכוך צבאי מיידי לשדלנות פוליטית בינלאומית. עידן זה הניח את היסודות להכרה בסופו של דבר בארגון כישות דיפלומטית לגיטימית על ידי הקהילה הבינלאומית.
מרכז הארגון מחדש היה הקמת מרכז פיקוד חדש בחמאם א-שוט, פרבר חוף שקט הממוקם כעשרים וחמישה קילומטרים ממרכז תוניס. יאסר ערפאת ומעגלו הפנימי השתמשו במקלט זה כדי לרכז את השליטה המנהלית שלהם, למרות שהיו במרחק אלפי קילומטרים מהגדה המערבית ומרצועת עזה. הבידוד הלוגיסטי של מטה תוניס אילץ את פתח לפתח רשת תקשורת מתוחכמת כדי לשמור על קשר עם התאים המחתרתיים שלו. תקופה זו ראתה גם פיתוח של תשתית פיננסית חזקה יותר, כאשר הארגון ניהל תיקי השקעות משמעותיים כדי לשמר את השפעתו הפוליטית. עם זאת, המרחק הפיזי גם החריף את הנתק בין ההנהגה המזדקנת בגלות לבין הדור הצעיר של פעילים החיים תחת המנהל הישראלי.
הקשר היסטורי של הפינוי ב-1982
מלחמת לבנון ב-1982, או מבצע שלום הגליל, שללה למעשה מפתח את המובלעת הצבאית האוטונומית שלו בביירות ובדרום לבנון. בעקבות מצור מפרך, הסכם בתיווך אמריקאי הוביל לפינוי של אלפי לוחמי אש"ף למדינות מארחות שונות, כולל תימן, סודאן ואלג'יריה. תוניסיה נבחרה כבסיס הפוליטי העיקרי מכיוון שהיא הציעה מידה של הגנה ריבונית בעוד שנשארה מחוץ למסלול הישיר של כוחות ערביים מתחרים כמו סוריה או עיראק. מעבר זה התאפיין במאבקים פנימיים משמעותיים, כאשר פלגים שונים בתוך פתח התעמתו על כישלון האסטרטגיה הצבאית שלהם בלבנון. אובדן הבסיס בביירות פירושו שפתח כבר לא יכול היה לפעול כצבא קונבנציונלי, מה שאילץ חזרה לפעילות חשאית.
המתחים הפנימיים בתוך הארגון הגיעו לנקודת שבירה ב-1983 כאשר קבוצת מורדים, בגיבוי הממשלה הסורית, פתחה במרד בקנה מידה מלא נגד הנהגתו של ערפאת. מרד זה, בהובלת דמויות כמו אבו מוסא, האשים את הפיקוד העליון של פתח בשחיתות ובנטישת עקרונות המאבק המזוין לטובת הדיפלומטיה. העימות שלאחר מכן בבקאע ובטריפולי אילץ את ערפאת להימלט מלבנון פעם שנייה, מה שחיזק עוד יותר את תוניס כמרכז האפשרי היחיד עבור נאמניו שנותרו. כדי לשרוד את האתגר הזה, ערפאת ריכז את כוחו על ידי ארגון מחדש של הוועד המרכזי של פתח והבטחה שכל המימון יזרום ישירות דרך משרדו. ריכוזיות זו הייתה קריטית לשמירה על אחדות במהלך עשור שהתאפיין בפיצול גיאוגרפי ובאי-ודאות פוליטית.
עובדות מרכזיות מתקופת תוניס
- העברת הפיקוד המרכזי של אש"ף לחמאם א-שוט בעקבות המצור על ביירות.
- תקיפת חיל האוויר הישראלי על מטה תוניס ב-1985 הידועה כמבצע רגל עץ.
- שינוי אסטרטגי לעבר דיפלומטיה בעקבות פרוץ האינתיפאדה הראשונה ב-1987.
- התנקשות בח'ליל אל-וזיר (אבו ג'יהאד), ראש הזרוע הצבאית של פתח, בפשיטת קומנדו ב-1988.
- הכרה רשמית בהחלטת האו"ם 242 במהלך מושב המועצה הלאומית הפלסטינית באלג'יר ב-1988.
אבולוציה דיפלומטית וסכסוכים פנימיים
אמצע שנות ה-80 התאפיינו בסדרה של תקריות ביטחוניות בולטות שהוכיחו את הקטלניות המתמשכת של ההנהגה שבסיסה בתוניס. באוקטובר 1985, חיל האוויר הישראלי פתח בתקיפה ארוכת טווח על מפקדת אש"ף שהביאה לעשרות נפגעים בקרב שומריו וצוותו של ערפאת. תקיפה זו הייתה תגובה ישירה לפעילות טרור ושימשה כתזכורת לכך שגלות תוניס לא העניקה חסינות מפני פעולות המודיעין הישראלי. למרות זאת, ההנהגה המשיכה לתאם פעילויות מחו"ל, כולל חטיפת האונייה אכילה לאורו, שפגעה משמעותית במעמדם הבינלאומי. ניתוח היסטורי של עידן זה מתמקד לעתים קרובות ב-נוכחות אש"ף בתוניסיה ובמעגל המתמשך של אלימות ותגמול.
שינוי משמעותי במדיניות התרחש ב-1988 בעקבות תחילתה של האינתיפאדה הראשונה, אשר שינתה את סדרי העדיפויות של הנהגת תוניס לעבר מעורבות פוליטית. המושב ה-19 של המועצה הלאומית הפלסטינית באלג'יר הניב הכרזת עצמאות סמלית, ולראשונה, רמז על פתרון שתי המדינות. תפנית זו הייתה במידה רבה ניסיון של הנהגת פתח בתוניס לשמור על השליטה בתנועת השטח הספונטנית שהופיעה בשטחים ללא תכנונם הישיר. על ידי אימוץ עמדה דיפלומטית מתונה יותר, ערפאת שאף להבטיח הכרה אמריקאית וללחוץ על ישראל למשא ומתן. תמרונים אסטרטגיים אלו חיוניים להבנת המעבר הפוליטי של הארגון לשחרור פלסטין במהלך התקופה הצפון-אפריקאית שלו.
התנקשות בח'ליל אל-וזיר, ראש הזרוע הצבאית של פתח הידוע כאבו ג'יהאד, באפריל 1988 על ידי קומנדו ישראלי, היוותה מכה קשה ליכולות הטקטיות של הארגון. אבו ג'יהאד היה הקשר העיקרי בין גלות תוניס לבין הנהגת האינתיפאדה בתוך הגדה המערבית ועזה. מותו אילץ הסתמכות נוספת על ערוצים פוליטיים, שכן התנועה התקשתה להחליף את המומחיות האסטרטגית והקשרים האישיים שלו. עם התקרבות שנות ה-90, ההשלכות של מלחמת המפרץ, שבה ערפאת תמך בעיראק, הותירו את אש"ף פושט רגל מבחינה פיננסית ומבודד מבחינה דיפלומטית. ייאוש זה דחף בסופו של דבר את הארגון לעבר המשא ומתן החשאי באוסלו, בחיפוש אחר כל נתיב שיאפשר להנהגה לחזור לשטחים הפלסטיניים.
חשיבות לממשל הפלסטיני
חשיבותן של שנות תוניס טמונה באופן שבו הן הפכו את פתח מקואליציית גרילה מבוזרת למכונה פוליטית ריכוזית המסוגלת למשול. בעוד שהעידן החל בתבוסה צבאית קטסטרופלית בלבנון, הוא הסתיים בחתימה על הצהרת העקרונות על מדשאת הבית הלבן ב-1993. עבור ישראל, תקופה זו הוכיחה שבעוד שכוח צבאי יכול להרחיק את אש"ף מגבולותיה, הוא אינו יכול לחסל את התנועה הפוליטית שמאחוריו. שנות תוניס שימשו ככור היתוך שזיקק את שיטותיו של פתח, תוך שילוב איום האלימות עם שפת הדיפלומטיה להשגת הכרה בינלאומית. בסופו של דבר, הלקחים שנלמדו במהלך גלות זו עיצבו את אופייה של הרשות הפלסטינית שתקום באמצע שנות ה-90.