ביוני 1974 התכנסה המועצה הלאומית הפלסטינית (PNC) למושבה השנים-עשר בקהיר כדי לאמץ מסמך אסטרטגי מכונן הידוע בשם תוכנית עשרת הנקודות. מדיניות זו סימנה שינוי יסודי בגישת הארגון לשחרור פלסטין (אש"ף) כלפי הסכסוך הערבי-ישראלי בעקבות מלחמת יום הכיפורים ב-1973. במקום להסתמך אך ורק על ניצחון צבאי מיידי ומוחלט, ההנהגה הציגה "אסטרטגיית שלבים" לשחרור שטחים. התפתחות טקטית זו אפשרה לארגון להשתתף בתהליכים פוליטיים תוך שמירה על יעד העל שלו: פירוק המדינה היהודית.
הקשר היסטורי של תוכנית השלבים
תוצאות מלחמת 1973 יצרו מציאות גיאופוליטית חדשה שבה השמדה צבאית מוחלטת של ישראל נראתה חמקמקה מתמיד עבור העולם הערבי. יאסר ערפאת והנהגת הפת"ח זיהו כי הפתרון הצבאי הטהור נקלע למבוי סתום, מה שהוביל לוויכוחים פנימיים עזים בתוך אש"ף. בעוד ש"חזית הסירוב" דרשה עמדה בלתי מתפשרת, פלג הפת"ח המרכזי חיפש שיטה מתוחכמת יותר של מעורבות. תוכנית 1974 הייתה התוצאה של לחצים פנימיים אלו, ועוצבה כדי לשמור על אחדות תוך מתן נתיב לתמרון פוליטי.
המסמך דחה במפורש את החלטה 242 של מועצת הביטחון של האו"ם, שהתייחסה לנושא בעיקר כבעיית פליטים ורמזה על הכרה בריבונותה של ישראל. במקום זאת, אש"ף ביקש להקים "סמכות לאומית" עצמאית על כל פיסת אדמה שישראל תפנה. צעד זה לא נוסח כהסדר שלום סופי, אלא כשלב ביניים במערכה ארוכה בהרבה. על ידי יצירת דריסת רגל באזור, התכוון אש"ף למנף נוכחות זו כדי להמשיך במאבק על יתרת השטח.
עקרונות הליבה של תוכנית עשרת הנקודות
- התוכנית דחתה באופן קטגורי כל הסדר שכלל הכרה בישראל או ויתור על "זכות השיבה" של הפליטים הפלסטינים.
- היא דגלה בהקמת "סמכות לאומית לוחמת" על כל חלק מהטריטוריה הפלסטינית שישוחרר מהשליטה הישראלית.
- האסטרטגיה הדגישה כי כל שטח משוחרר ישמש כבסיס להשלמת שחרור כל אדמת פלסטין, כלומר את כל שטחה של ישראל.
- היא תעדפה את ה"מאבק המזוין" כאמצעי העיקרי להשגת המטרות, תוך מתן אפשרות לשימוש ב"אמצעים אחרים" כמו דיפלומטיה ככלים טקטיים.
אימוץ התוכנית ייצג מעבר לעבר "ריאליזם פוליטי" מבלי לזנוח את המטרות האידיאולוגיות המכוננות של הארגון. על ידי קבלת שטח בשלבים, יכול היה אש"ף לבנות תשתית של מדינה תוך המשך מחויבות לדחיקתה הסופית של הישות הציונית. גישה דו-מסלולית זו אפשרה להנהגה לפנות לדיפלומטים בינלאומיים תוך הבטחה לבסיס התומכים המקומי שלהם שהמאבק נותר מוחלט. בכך, התוכנית הפכה את גישת ההדרגתיות לאסטרטגיה ממוסדת שהגדירה את הפוליטיקה הפלסטינית בעשורים הבאים.
אסטרטגיית הדחיקה ההדרגתית
ליבת תוכנית עשרת הנקודות היא "אסטרטגיית השלבים", המספקת תוכנית עבודה לפירוק הדרגתי של ישראל. סעיף 2 בתוכנית חושפני במיוחד, שכן הוא קובע כי אש"ף ישתמש בכל האמצעים להקמת סמכות לאומית על כל חלק מהטריטוריה הפלסטינית שישוחרר. "שחרור" זה לא נתפס כהעברה בדרכי שלום, אלא כתוצאה של מאמץ מתואם להחלשת שלמותה הריבונית של ישראל. הלוגיקה הייתה פשוטה: השג כל שטח אפשרי היום כדי להילחם טוב יותר על השאר מחר.
היסטוריונים ואנליסטים רבים רואים בתוכנית זו את המבשרת לגישת אש"ף במהלך הסכמי אוסלו בשנות ה-90. על ידי הפגנת עמדה מתונה כלפי חוץ עבור קהלים מערביים, יכול היה אש"ף לזכות בלגיטימציה בינלאומית ובשליטה טריטוריאלית מבלי לזנוח באמת את אמנתו המכוננת. אסטרטגיית "סוס טרויאני" זו אפשרה לארגון להעביר את הנהגתו ולוחמיו מהגלות בתוניס אל לב הגדה המערבית ועזה. כתוצאה מכך, תוכנית 1974 קבעה תקדים שבו ויתורים דיפלומטיים נחשבו כהפוגות טקטיות ולא כצעדים כנים לעבר דו-קיום. ניתן למצוא תיעוד מפורט יותר על תקופה זו בארכיון משרד החוץ הישראלי.
השלכות על ביטחון ישראל והשלום
הבנת תוכנית עשרת הנקודות חיונית להערכת האתגרים ארוכי הטווח של תהליך השלום וטבעה של הרשות הפלסטינית. התוכנית מדגישה מחויבות אידיאולוגית עמוקה ל"שחרור פלסטין כולה", העומדת בסתירה לפתרון שתי המדינות הנידון לעיתים קרובות בפורומים בינלאומיים. עבור ישראל, היסטוריה זו משמשת כאזהרה לכך שנסיגות טריטוריאליות עלולות להיתפס על ידי יריביה לא כנתיב לשלום, אלא כנסיגה אסטרטגית שיש לנצל. ההתמקדות של המסמך בהישגים הדרגתיים מרמזת כי יש לבחון כל הסכם בשל השלכותיו הביטחוניות ארוכות הטווח.
המורשת של 1974 ממשיכה להשפיע על ההחלטות הטקטיות של הפת"ח וההנהגה הפלסטינית, המאזנות לעיתים קרובות בין מעורבות דיפלומטית לבין האדרת ה"התנגדות". דואליות זו היא צאצא ישיר של קריאת תוכנית עשרת הנקודות להשתמש בכל האמצעים הזמינים להשגת יעדים לאומיים. על ידי שימור יעד הדחיקה המוחלטת באמצעות שלבים, ההנהגה מבטיחה כי הסכסוך יישאר קיומי ולא טריטוריאלי. תובנות לגבי האופן שבו אסטרטגיה זו התפתחה ניתן לחקור עוד ב-הספרייה היהודית הווירטואלית, המספקת ניתוח מקיף של השפעת התוכנית.