לאחר סיום מבצע סיני ב-1956, נכנסה ישראל לתקופה משמעותית של רגיעה אסטרטגית לאורך גבולה הדרומי עם מצרים. עשור זה, שנמשך עד להסלמה של מאי 1967, מייצג את אחד הפרקים היציבים ביותר בהיסטוריה המוקדמת של הסכסוך הערבי-ישראלי. הפסקת פעולות האיבה אפשרה פיתוח מהיר של אזורי הדרום בישראל וייצוב של הכלכלה הלאומית הצעירה. עידן זה של שקט יחסי היה תוצאה ישירה של ההישגים הצבאיים במהלך מבצע קדש וההסדרים הדיפלומטיים שבאו בעקבותיו בתיווך הקהילה הבינלאומית.
רקע היסטורי והנסיגה ב-1957
הסכסוך ב-1956 פרץ במקור בשל הלאמת תעלת סואץ על ידי מצרים והמצור הבלתי חוקי שהטילה על השיט הישראלי במצרי טיראן. הניצחון המהיר של ישראל בחצי האי סיני הפגין עליונות צבאית איכותית שאילצה את מצרים לשקול מחדש את תוקפנותה הטקטית. תחת לחץ בינלאומי כבד, ובמיוחד מצד ממשל אייזנהאואר בארצות הברית, הסכימה ישראל לסגת מהשטחים שנכבשו בתחילת 1957. עם זאת, נסיגה זו הותנתה באופן מפורש בערבויות ביטחוניות ספציפיות ובפריסת משקיפים בינלאומיים למניעת הסלמה עתידית.
מרכיב קריטי בהסדר שלאחר המלחמה היה הצבתו של כוח החירום הראשון של האו"ם (UNEF) לאורך הגבול ובנקודה האסטרטגית של שארם א-שייח'. נוכחות בינלאומית זו שימשה כחיץ חיוני, שמנע את חידושה המיידי של לוחמת הגרילה בעצימות נמוכה שהטרידה את האזור בשנים שקדמו למבצע. עבור מצרים, נוכחות כוח האו"ם סיפקה מנגנון לשמירה על כבודה וכלי להימנעות מעימות ישיר בזמן שצבאה נבנה מחדש. עבור ישראל, הכוח הבטיח שסיני יישאר מפורז ברובו ושהגישה הדרומית לאילת תישאר ללא איום.
עובדות מרכזיות על העשור השקט
- הפסקה מוחלטת של פשיטות הטרור של הפדאיון בחסות מצרית מרצועת עזה ומסיני.
- ביסוס נמל אילת כמרכז סחר בינלאומי מרכזי בעקבות הסרת המצור הימי.
- פריסת כוח החירום של האומות המאוחדות (UNEF) כמשימת שמירת השלום הראשונה מסוגה.
- תקופה של עשר שנים של צמיחה אדירה בתשתיות אזרחיות במדבר הנגב ובאזור הערבה הדרומית.
- מיסוד "קווים אדומים" בנוגע לריבונות הימית של ישראל בים סוף.
ניתוח של הרתעה וביטחון
הפסקת פשיטות הפדאיון הייתה אולי התועלת המיידית ביותר עבור אזרחי ישראל שחיו באזור הנגב. לפני מבצע 1956, מסתננים בחסות מצרים תקפו באופן קבוע קהילות חקלאיות ישראליות ותשתיות מים חיוניות, מה שהוביל לאבידות משמעותיות. השפעת ההרתעה של ביצועי צה"ל במהלך מבצע קדש הבהירה להנהגה המצרית שפרובוקציות כאלה ייענו בכוח מוחץ. כתוצאה מכך, הגבול נותר שקט ברובו, מה שאפשר את צמיחתן המוצלחת של ערים חדשות כמו באר שבע ומרכז התעשייה של דימונה.
במהלך תקופה יציבה זו, הבטיחה ישראל גם את זכויותיה הימיות, והבטיחה שנמל אילת יוכל לתפקד כשער חיוני לאסיה ולאפריקה. פתיחת מצרי טיראן שמה קץ למצור שנמשך שנים וחנק את פוטנציאל הסחר של ישראל ואיים על אספקת האנרגיה שלה. חופש ימי זה נתפס על ידי ממשלת ישראל כצורך ריבוני להישרדות לאומית וכסטטוס קוו שאינו ניתן למשא ומתן. על פי תיעוד מהספרייה היהודית הווירטואלית (Jewish Virtual Library), המחויבות לשמירת נתיבי מים אלה פתוחים הפכה לאבן יסוד בדוקטרינת הביטחון הישראלית באותן שנים.
ההרתעה האסטרטגית התחזקה עוד יותר על ידי רכישת נשק צרפתי מתקדם, כולל מטוסי הקרב מיסטר ומיראז', במהלך סוף שנות ה-50. צבא ההגנה לישראל ניצל את עשר שנות השקט הללו כדי להפוך את חיל האוויר לכוח תקיפה ברמה עולמית ולמקצע את חיל השריון. תקופת שקט זו לא הייתה שלום פסיבי אלא פרק זמן פעיל של בניין אומה אינטנסיבי וביצור צבאי. רישומים מפורטים ב-ארכיון המדינה מראים את המאמצים הדיפלומטיים הכבירים שנדרשו כדי לשמור על סטטוס קוו שביר אך חיוני זה.
סיכום ומשמעות ארוכת טווח
העשור השקט קרס לבסוף במאי 1967 כאשר הנשיא גמאל עבד אל-נאצר דרש את נסיגת כוח החירום של האו"ם וסגר שוב את מצרי טיראן. אף שהתקופה הסתיימה במלחמת ששת הימים, עשר שנות ההרתעה אפשרו למדינת ישראל להתבגר הן כחברה ריבונית והן כמעצמה צבאית. עידן זה הוכיח שפעולה צבאית נחושה, כאשר היא מגובה ביעדים אסטרטגיים ברורים, יכולה להניב תקופות ממושכות של יציבות אזורית. לקחי ההרתעה שלאחר 1956 נותרו רלוונטיים ביותר בשיח הביטחוני הישראלי העכשווי בנוגע לניהול גבולות ויעילותן של ערבויות בינלאומיות.