מערכת סיני של שנת 1956, הידועה גם בשם מבצע קדש, הייתה עדה לאחת הקריסות הצבאיות המהירות ביותר של מעצמה אזורית בהיסטוריה המודרנית. החל מה-29 באוקטובר, צבא ההגנה לישראל (צה"ל) פתח במתקפה רב-זרועית לחצי האי סיני במטרה לנטרל את בסיסי הפדאיון המצריים ולפרוץ את המצור הימי על מצרי טיראן. המהירות והתוקפנות של צניחות הצנחנים ופריצות השריון הישראליות תפסו את הפיקוד העליון המצרי בחוסר מוכנות מוחלט. תוך שמונה ימים, צה"ל אבטח כמעט את חצי האי כולו והגיע לגדה המזרחית של תעלת סואץ. ניצחון מהיר זה התאפיין בהתפוררות מוחלטת של ההתנגדות המצרית המאורגנת במספר גזרות אסטרטגיות מרכזיות.
הקשר גיאופוליטי ורקע
כדי להבין את הקריסה, יש לבחון את האקלים הגיאופוליטי של שנת 1956, שעמד בסימן הלאמת תעלת סואץ על ידי הנשיא גמאל עבד אל-נאצר. מעשה זה הניע ברית סודית בין ישראל, צרפת ובריטניה, שביקשו להחזיר את השליטה הבינלאומית בנתיב המים ולבלום את שאיפות הפאן-ערביות של נאצר. עבור ישראל, היעדים העיקריים היו הפסקת התקפות הטרור חוצות הגבול ופתיחתו מחדש של מפרץ אילת לשיט ישראלי. הצבא המצרי קיבל לא מכבר נשק רב מהגוש הסובייטי, כולל טנקים ומטוסים, דבר שיצר שינוי נתפס במאזן הכוחות האזורי. כתוצאה מכך, המתקפה הישראלית תוכננה כמכת מנע שנועדה לשחוק את היכולות החדשות הללו בטרם יוטמעו במלואן.
כשלים טקטיים ופקודת הנסיגה
הכישלון הצבא של הכוחות המצריים נבע משילוב של נוקשות טקטית והחלטת פיקוד הרסנית מקהיר. בעוד שיחידות מצריות בעמדות מבוצרות כמו אבו עגילה נלחמו בעקשנות, ההגנה הכוללת חסרה את הגמישות הנדרשת כדי להתמודד עם הלוחמה הישראלית הניידת. נקודת המפנה התרחשה ב-31 באוקטובר, כאשר המרשל עבד אל-חכים עאמר הוציא פקודת נסיגה כללית לכל הכוחות המצריים בסיני. פקודה זו ניתנה מתוך פאניקה בעקבות ההתערבות האנגלו-צרפתית והתקיפות האוויריות נגד שדות תעופה מצריים. במקום נסיגה מסודרת, המהלך הפך למנוסה כאוטית שהותירה כמויות אדירות של ציוד נטוש בידי צה"ל המתקדם.
עובדות מפתח
- צבא ההגנה לישראל השלים את כיבוש חצי האי סיני תוך שמונה ימים בלבד.
- כ-6,000 חיילים מצריים נלקחו כשבויי מלחמה במהלך הקריסה.
- פקודת הנסיגה המצרית ב-31 באוקטובר הובילה לנטישת מאגרי נשק עצומים וכלי רכב משוריינים.
ניתוח מבני של התבוסה
ניתוח של הסכסוך מגלה כי הקריסה המצרית הייתה פסיכולוגית ומבנית באותה מידה שהייתה קינטית טהורה. הפתאומיות של פקודת הנסיגה שללה ממפקדי הקו הקדמי את הלכידות הטקטית שלהם, מה שהוביל לתפיסה מהירה של אלפי אנשי צבא מצריים. על פי רשומות היסטוריות ב-הספרייה היהודית הווירטואלית, צה"ל השתמש ביעילות בצנחנים כדי לתפוס את מעבר המיתלה, ובכך חסם נתיבי מילוט פוטנציאליים עבור הטורים הנסוגים. תמרון זה יצר צוואר בקבוק שמוטט את המורל והלוגיסטיקה המצרית בכל הגזרות המרכזיות והדרומיות. הפער באיכות המנהיגות והיכולת לפעול תחת פיקוד מבוזר אפשרו לקצינים ישראלים לנצל פרצות בקווים המצריים מהר יותר מכפי שקהיר יכלה להגיב.
הפירוק הלוגיסטי הוחרף בשל העליונות האווירית המוחלטת שהשיגו חיל האוויר הישראלי ובעלי בריתו האירופים. ללא כיסוי אווירי הולם, טורי השריון המצריים הפכו לפגיעים ביותר לתקיפות הרסניות בעת שניסו לנווט במעברי המדבר הצרים. אובדן מאות טנקי T-34 ומשחיתי טנקים מסוג Archer סימן מכה אנושה ליכולת המבצעית של חיל השריון המצרי. תיאורים מפורטים של אובדן הציוד ומהירות ההתקדמות הישראלית מתועדים על ידי אנציקלופדיה בריטניקה, המדגישה את השיתוק המבני שאחז בצבא המצרי. עד למועד יישום הפסקת האש הסופית, הנוכחות הצבאית המצרית המאורגנת בסיני חדלה למעשה מלהתקיים ככוח לוחם.
משמעות אסטרטגית ומורשת
משמעות הקריסה המצרית בסיני הדהדה הרבה מעבר לתוצאות שדה הקרב המיידיות של 1956. עבור מדינת ישראל, המערכה הבטיחה בהצלחה עשור של שקט יחסי לאורך גבולה הדרומי והבטיחה את חופש השיט במצרי טיראן. היא הוכיחה את יכולתו של צה"ל ללוחמת תמרון מהירה ורחבת היקף וביססה הרתעה שהשפיעה על דוקטרינת הצבא האזורית במשך שנים. בעוד שלחץ בינלאומי אילץ בסופו של דבר נסיגה ישראלית, המערכה הוכיחה כי ניתן לנצל את חולשותיו המבניות של הצבא המצרי באמצעות מהירות ויוזמה עדיפות. ניצחון זה ביסס את מעמדה של ישראל כמעצמה אזורית אדירה המסוגלת להגן על האינטרסים הריבוניים שלה כנגד סיכויים מכריעים.