יהודים לא עזבו את מדינות ערב במסגרת גירוש מתואם אחד. בין 1948 לתחילת שנות ה־70, העזיבות שיקפו היסטוריות מקומיות שונות: פרעות וחוסר ביטחון במקומות מסוימים, חוקים מפלים והחרמות באחרים, והגירה מאורגנת לישראל או ליעדים אחרים. יציאתם של כ־110,000 יהודים מעיראק בשנים 1950–51 ממחישה כיצד לחץ חוקי וחוסר ביטחון יכלו להפוך בחירה להגר לאובדן כפוי של אזרחות ורכוש.
לקהילות הללו היו שורשים עמוקים. יהודי עיראק חיו במסופוטמיה מאז העת העתיקה; לקהילות היהודיות בלוב, במצרים, במרוקו ובתימן היו היסטוריות משלהן והקשרים פוליטיים שונים. יש לתאר את חוויותיהן מדינה אחר מדינה, ולא לצמצם אותן לטענה אחת על העולם הערבי כולו.
עיראק: ויתור על אזרחות והקפאת רכוש
לפי סקירת המדינות של הספרייה הווירטואלית היהודית, ב־1948 מנתה האוכלוסייה היהודית בעיראק כ־135,000 נפש. האלימות נגד יהודים כללה עוד קודם לכן את הפרהוד בבגדאד ב־1941, שבו נהרגו כ־180 יהודים. לאחר הקמת ישראל הגבילו הרשויות את חיי היהודים והתייחסו לפעילות ציונית כאל פשע שעונשו מוות. ב־1950 התיר הפרלמנט העיראקי ליהודים להגר בתנאי שיוותרו על אזרחות עיראקית. החוק התנה את העזיבה באובדן הלאום, ולא אפשר להם לעזוב ולשמור על אזרחותם.
ישראל והסוכנות היהודית ארגנו את מבצע עזרא ונחמיה, שבמסגרתו הוטסו כ־110,000 יהודים בין מאי 1950 לאוגוסט 1951. אחרים נמלטו דרך איראן. ב־1951 הקפיאה עיראק את רכושם של היהודים שהיגרו. עד 1952 אסרה הממשלה על הגירה יהודית נוספת. הקהילה שנותרה הייתה חלק קטן מגודלה לפני המלחמה. העובדות הללו מלמדות שעזיבת עיראק הייתה יותר מהגירה מרצון: המדינה יצרה עונשים חוקיים וכלכליים ששללו מהמהגרים אזרחות ונכסים.
מדינות שונות, לחצים שונים
יהודי לוב התמודדו עם שורת פרעות. בפרעות בטריפולי ב־1945 נהרגו יותר מ־140 יהודים, ובאלימות ביוני 1948 נהרגו 12 ונהרסו מאות בתים יהודיים. לאחר שההגירה נעשתה חוקית ב־1949, עזבו יותר מ־30,000 יהודים, רבים מהם לישראל. במצרים החריפו המעצרים, הגירושים והחרמות הרכוש לאחר משבר סואץ ב־1956. במרוקו נמשכה ההגירה לאורך עשרות שנים, ויהודים רבים עברו לישראל ולצרפת. לוחות הזמנים השונים הללו מראים מדוע מספר או תווית אחת אינם יכולים לתאר כל עזיבה.
ישראל קלטה יהודים רבים שהגיעו עם רכוש מועט ונזקקו לדיור ולתעסוקה. שילובם הוא חלק מרכזי בתולדות ישראל לאחר העצמאות. אין בכך כדי להפוך את אובדן התושבים הערבים במלחמת 1948 לפחות ממשי, ועקירתם אינה מוחקת את הקהילות היהודיות שנעקרו ברחבי האזור. כל היסטוריה ראויה לראיות מדויקות, תוך הבחנה בין הסיבות, היעדים והעיתוי.
שתי היסטוריות של פליטות באותה תהפוכה אזורית
הקמת ישראל ומלחמות ערב–ישראל שינו את חייהם של אזרחים ערבים ויהודים כאחד. עבור יהודים רבים בעיראק, חוק שלילת האזרחות והקפאת הנכסים הפכו את העזיבה לכפויה במיוחד. בלוב, במצרים ובמקומות אחרים, השילוב בין אלימות, מדיניות ממשלתית והגירה היה שונה. הימנעות מנרטיב כוללני אחד מחזקת את התיאור ההיסטורי ומבהירה שישראל נעשתה מקלט לקהילות יהודיות שהתמודדו עם לחצים ברחבי האזור.
לתיאור הגורמים המקבילים והשונות המקומית בעזיבת הערבים בשנים 1947–49, קראו את הסיפור על המלחמה והעקירה. תולדות הקהילות היהודיות לפני 1948 מספקות רקע נוסף.
סקירת המדינות של הספרייה הווירטואלית היהודית מציגה אומדני אוכלוסייה וכרונולוגיות לפי מדינה; התערוכה של ארכיון המדינה האמריקאי על יהודי עיראק מתארת את עזיבת הקהילה העיראקית; וההיסטוריה של הקהילה בעיראק מפרטת את חוק ההגירה ואת השלכותיו.