סעיף 51 למגילת האו״ם מכיר בזכות הטבועה להגנה עצמית אישית או קולקטיבית אם מתרחשת מתקפה מזוינת, עד שמועצת הביטחון תנקוט אמצעים הדרושים לשמירת השלום והביטחון הבינלאומיים. מדינה המסתמכת על הגנה עצמית חייבת להודיע על כך למועצה. עקרון המידתיות שבמגילה נוגע להיקף ולעוצמת הכוח הדרושים למטרת ההגנה; הוא נפרד ממידתיות בתקיפה מסוימת לפי המשפט ההומניטרי הבינלאומי.
ההגנה העצמית מוגבלת על ידי התכלית והנחיצות
מידתיות לפי jus ad bellum שואלת אם כלל הכוח שהופעל מוגבל למה שנחוץ לעצירת המתקפה המזוינת או להדיפתה ולהתמודדות עם האיום. אין מדובר בחישוב של נפגע מול נפגע. נחיצות אינה מחייבת למצות תחילה כל חלופה לא צבאית שניתן להעלות על הדעת; היא מחייבת שהפעלת הכוח תהיה מענה למתקפה המזוינת ותידרש להשגת מטרת ההגנה.
עקרונות אלה אינם מעניקים סמכות אוטומטית לפרק את מבנה הממשל של יריב. הכלל המנהגי של ה-ICRC בדבר מידתיות בתקיפה חל על תקיפות בודדות לפי המשפט ההומניטרי הבינלאומי. התכלית ההגנתית והנסיבות קובעות אם שימוש מסוים בכוח נחוץ ומידתי.
המשפט ההומניטרי הבינלאומי עדיין חל על כל תקיפה
גם כשמדינה פועלת מתוך הגנה עצמית, המשפט ההומניטרי הבינלאומי מסדיר את אופן הלחימה. בכל תקיפה יש להבחין בין מטרות צבאיות לבין אזרחים ואובייקטים אזרחיים, להימנע מנזק אגבי צפוי שיהיה מופרז ביחס ליתרון הצבאי המוחשי והישיר הצפוי, ולנקוט אמצעי זהירות אפשריים. סעיף 57 לפרוטוקול הנוסף הראשון מפרט אמצעי זהירות מרכזיים. ציות ל-jus ad bellum אינו מוכיח ציות למשפט ההומניטרי הבינלאומי, ולהפך.
לכלל הנפרד החל על תקיפה מסוימת, ראו מידתיות בתקיפה. לסקירה של הבדיקות והגבולות המשפטיים בישראל, ראו כיצד ישראל בוחנת החלטות על תקיפות.