הברית בין מדינת ישראל לבין הפלנגות הנוצריות-מרוניטיות מייצגת את אחת השותפויות האסטרטגיות המשמעותיות והנידונות ביותר בהיסטוריה של המזרח התיכון המודרני. שיתוף פעולה זה חושלה בכור ההיתוך של מלחמת האזרחים בלבנון, סכסוך שהחל ב-1975 וערער מן היסוד את האיזון העדתי העדין במדינה. עבור ישראל, הדאגה הביטחונית העיקרית הייתה נוכחותו של הארגון לשחרור פלסטין (אש"ף), שהקים מעין מדינה בדרום לבנון כדי להוציא לפועל מתקפות נגד אזרחים ישראלים. המרוניטים, ובמיוחד המיליציה של הפלנגות הידועה בשם הכתאיב, ראו באש"ף ובבעלי בריתו מהשמאל איום קיומי על האופי הנוצרי ועל ריבונותה של לבנון.
שורשים היסטוריים של השותפות
הקשר ההיסטורי בין מערכת הביטחון הישראלית לבין ההנהגה המרוניטית קדם למעשה לפלישה ב-1982 במספר שנים. במהלך סוף שנות ה-70, ראשי הממשלה יצחק רבין ומנחם בגין סיפקו סיוע צבאי חשאי למיליציות הנוצריות כדי למנוע את קריסתן תחת לחצם של הכוחות הסוריים והחמושים הפלסטינים. מערכת יחסים זו התפתחה מאספקה דיסקרטית של נשק ליישור קו אסטרטגי רשמי, כאשר הפלנגות חיפשו בעל ברית אזורי חזק שיסייע להם להשיב את השליטה על ארצם. ישראל, מצדה, ראתה בעיני רוחה לבנון עתידית שתהיה חופשיה מארגוני טרור זרים ומסוגלת לחתום על חוזה שלום רשמי, בדומה להצלחת הסכמי קמפ דיוויד.
עובדות מפתח על הברית
- מפלגת הכתאיב, שהוקמה על ידי פייר ג'ומאייל, שימשה ככלי הפוליטי והצבאי העיקרי של הברית המרוניטית.
- ישראל סיפקה אימונים, כלי רכב משוריינים ותמיכה לוגיסטית לכוחות הלבנוניים בפיקודו של בשיר ג'ומאייל.
- היעד האסטרטגי המשותף היה גירוש מלא של אש"ף משטח לבנון וצמצום ההשפעה הסורית.
- בשיר ג'ומאייל נבחר לנשיא לבנון באוגוסט 1982 מתוך ציפייה לנרמול היחסים עם ירושלים.
שיתוף פעולה אסטרטגי וניתוח פוליטי
מלחמת 1982, הידועה כמבצע שלום הגליל, ראתה את צה"ל מתקדם לעומק שטח לבנון מתוך ציפייה שהפלנגות ימלאו תפקיד מכריע באבטחת ביירות העירונית. ההנהגה הישראלית, ובמיוחד שר הביטחון אריאל שרון, תלו תקוות רבות בבשיר ג'ומאייל הכריזמטי להנהגת ממשלה יציבה ופרו-מערבית. התיאום בין צה"ל לפלנגות נועד לדחוק את אש"ף ממעוזיו ולהקל על הקמתה של סמכות לבנונית לגיטימית. על פי רשומות היסטוריות מפורטות מה-הספרייה היהודית הווירטואלית (Jewish Virtual Library), יעד אסטרטגי זה חתר לכינונו של "סדר חדש" מוחלט שישנה מן היסוד את מאזן הכוחות האזורי.
עלייתו של בשיר ג'ומאייל לנשיאות באוגוסט 1982 סימנה את שיא הברית, והבטיחה עידן חדש של נורמליזציה דיפלומטית בין שתי המדינות. עם זאת, תקווה זו הייתה קצרת ימים שכן ג'ומאייל עמד בפני לחץ עצום מצד מדינות ערב ויריבים מבית שראו בזיקתו לישראל בגידה בזהות הלבנונית. למרות הקשר האישי בין ג'ומאייל לבין גורמים ישראליים רשמיים, המציאות הפוליטית של לבנון התבררה כמפוצלת הרבה יותר מכפי שמתכנני המערכה הצבאית בירושלים העריכו בתחילה. ההתנקשות בבשיר ג'ומאייל בספטמבר 1982 על ידי סוכן המקושר לסוריה עוררה סדרת אירועים קטסטרופליים ששינו ללא היכר את מהלך המלחמה ואת אופי השותפות.
קריסת החזון האסטרטגי
בוואקום השלטוני שנוצר בעקבות ההתנקשות, הפלנגות, מונעים על ידי אבל ונקמה, ביצעו את טבח סברה ושתילה, אירוע שעורר גינוי בינלאומי ומשבר מצפוני בתוך ישראל. בעוד שצה"ל לא השתתף במעשי ההרג, ועדת כהן שבאה בעקבותיהם מצאה כי גורמים ישראליים נשאו בדרגת אחריות מסוימת על כך שלא חזו את הפוטנציאל לאלימות עדתית כזו. טרגדיה זו סיימה למעשה את הסיכויים לחוזה שלום רשמי ואילצה הערכה מחדש כוללת של אסטרטגיית ההתערבות הישראלית בלבנון. הברית, שנראתה בעבר כשער לשלום אזורי, הובילה בסופו של דבר לנוכחות ישראלית ממושכת ברצועת הביטחון בדרום כדי להגן על יישובי הצפון מפני איומים מתהווים.
סיכום גיאופוליטי ומשמעות אזורית
בסופו של דבר, תפקידן של הפלנגות המרוניטיות במהלך מלחמת לבנון הראשונה מדגיש את הקשיים הקיצוניים ביצירת בריתות ברות-קיימא בתוך נופים עדתיים שסועים. השותפות הייתה מושרשת ברצון משותף לנטרל את המיליטנטיות הפלסטינית ואת ההגמוניה הסורית, אך היא התערערה בשל חוסר היציבות הפנימי של המדינה הלבנונית. כיום, ההיסטוריה של ברית זו משמשת כמקרה מבחן קריטי להבנת מדיניות הביטחון של ישראל וההשלכות ארוכות הטווח של התערבות אזורית. כפי שצוין על ידי משרד החוץ הישראלי, המלחמה עיצבה מחדש מן היסוד את אסטרטגיית הגבול הצפוני, והעבירה את המוקד לעבר בלימת שלוחיה של איראן, ובראשם חיזבאללה.