במאמר דעה מ-1 באפריל 2011, ריצ׳רד גולדסטון בחן מחדש מסקנה מרכזית אחת: ראיות שישראל פרסמה לאחר מכן הצביעו על כך שאזרחים לא היו יעד מכוון כחלק ממדיניות. הוא אמר שראיות אלה היו כנראה משפיעות על ממצאי המשלחת בעניין הכוונה ופשעי מלחמה. הוא לא חזר בו מהדוח כולו, שעסק גם בהתקפות חמאס ובהאשמות אחרות.
הטענה שעליה הסתייג
המשלחת מ-2009 הסיקה כוונה בכמה תקריות ממקרי מוות ופציעה של אזרחים, כאשר לדבריה לא היו בידיה ראיות שתמכו במסקנה סבירה אחרת. גולדסטון הסביר שחקירות ישראליות שפורסמו לאחר מכן סיפקו הסברים נוספים בחלק מהמקרים. מאמר הדעה המלא מ-2011 דן במות בני משפחת א-סימוני ובחקירת הקצין הישראלי שהורה על ההפגזה.
ממה לא חזר בו
גולדסטון המשיך לומר שהדוח מצא ראיות אפשריות לפשעי מלחמה מצד ישראל וחמאס. הוא בירך על חקירות ישראל, אך ציין שמעטות הושלמו ושיש לקיים הליכים פומביים. הוא גם אמר שראיות מאוחרות אינן מבטלות את אובדן חיי האזרחים. הדוח המקורי A/HRC/12/48 נותר פרי עבודתה של משלחת בת ארבעה חברים; מאמר הדעה היה הערכה מאוחרת אישית של גולדסטון.
מדוע ההבחנה חשובה
הצגת מאמר הדעה כחזרה מוחלטת מהדוח מסלפת את היקפו; הצגתו כחסר חשיבות מתעלמת מההסתייגות הישירה שלו מהנמקת המשלחת בדבר כוונת ישראל. גולדסטון ציין כי היעדר שיתוף הפעולה מצד ישראל מנע מהמשלחת לאמת את החלוקה בין אזרחים ללוחמים. ממצאי הוועדה המאוחרת מופיעים בתיעוד המעקב של OHCHR. ראו גם את תהליך החקירה.