אנשי מיליציית כוחות לבנון נכנסו למחנות סברה ושתילה בביירות ב־16 בספטמבר 1982 והרגו אזרחים במהלך הימים הבאים. כוחות ישראליים שלטו באזור שסביב המחנות לאחר שנכנסו למערב ביירות בעקבות רציחתו של הנשיא הנבחר בשיר ג׳ומאייל, כפי שמסוכם בכרונולוגיה של מחלקת המדינה האמריקאית. ועדת כהן הטילה על המיליציה אחריות להרג וקבעה שלגורמים ישראליים הייתה אחריות עקיפה משום שלא פעלו לנוכח הסכנה הצפויה.
מה אירע במחנות
לאחר שג׳ומאייל נרצח ב־14 בספטמבר, נכנסו כוחות ישראליים למערב ביירות. הצבא הישראלי אפשר לאנשי מיליציית כוחות לבנון להיכנס למחנות, שם חיפשו לוחמי אש״ף והרגו אזרחים. המיליציה, ולא חיילי צה״ל, ביצעה את הטבח. מספר ההרוגים המדויק לא נקבע באופן אחיד, ולכן אין כאן הצגה של מספר יחיד השנוי במחלוקת כעובדה מוסכמת.
החקירה ומסקנותיה
ב־28 בספטמבר הקימה ממשלת ישראל ועדת חקירה לפי חוק ועדות חקירה משנת 1968. בראשה עמד נשיא בית המשפט העליון יצחק כהן, ולצדו השופט אהרן ברק והאלוף (במיל׳) יונה אפרת. הוועדה פרסמה את מסקנותיה ב־8 בפברואר 1983. המנדט שלה התמקד בזוועה שביצעה יחידה של כוחות לבנון נגד אזרחים במחנות. דו״ח הוועדה והרישומים המסבירים מזהים את המיליציה כמבצעת הישירה ומבהירים את תחום החקירה.
הוועדה לא קבעה שכוחות ישראליים ביצעו את הטבח במישרין. היא קבעה שלשר הביטחון אריאל שרון הייתה אחריות אישית, משום שהתעלם מהסכנה של הרג כנקמה ולא נקט צעדים מתאימים להגנת האזרחים. היא המליצה שיפיק מסקנות אישיות ושראש הממשלה ישקול להדיחו אם לא יעשה זאת. שרון עזב את תיק הביטחון אך נותר בממשלה כשר בלי תיק. סיכום המרכז לחינוך ישראל מציין שהוא לא התפטר מיד.
הוועדה מתחה ביקורת גם על שיקול דעתם של בכירים נוספים. מסקנותיה הביאו לאחריות ציבורית בישראל, ובה בעת זיהו את מיליציית כוחות לבנון כמבצעת הישירה. על האירועים שקדמו לחקירה קראו על ג׳ומאייל והפלנגות; על שלבים מוקדמים יותר במערכה הצבאית ראו מדוע פלשה ישראל ללבנון.