הסכם לוקסמבורג, שנחתם ב־10 בספטמבר 1952, קבע תשלומים ממערב גרמניה לישראל והסדרי פיצויים לניצולים יהודים. חלקה של ישראל נקבע לשלושה מיליארד מארק גרמני, ששולמו לאורך זמן בעיקר בסחורות, כפי שמתועד בפרוטוקולים של ממשלת גרמניה. הסכם נפרד עסק בתביעות שהוגשו בשם ניצולים באמצעות ועידת התביעות היהודיות נגד גרמניה.
מה כללו ההסכמים
ישראל וועידת התביעות ניהלו משא ומתן עם הרפובליקה הפדרלית של גרמניה, לפי ועידת התביעות. ההסכמים הכירו בשני עניינים נפרדים: העלויות שנשאה ישראל לשילובם ויישובם מחדש של ניצולים יהודים, ותביעות לפיצויים עבור קורבנות יחידים של רדיפות הנאצים. ישראל קיבלה התחייבות לתשלום של שלושה מיליארד מארק גרמני; הסכם ועידת התביעות סיפק מסגרת נפרדת לתביעות ניצולים.
רישומי ממשלת גרמניה מיוני 1952 מתעדים את לוח התשלומים המוצע לישראל בסך שלושה מיליארד מארק גרמני: העברות שנתיות במשך שתים עשרה שנים, באספקת סחורות שנועדה לצמצם קשיי העברה. ההסכמים הסופיים נחתמו בלוקסמבורג בספטמבר. ההבחנה חשובה: תשלום המדינה לא היה המחאה אישית לפיצוי שחולקה לכל ניצול.
החלטה שנויה במחלוקת בישראל
המשא ומתן עם מערב גרמניה עורר התנגדות עזה בישראל. ישראלים רבים ראו כל הסכם כבלתי מתקבל על הדעת זמן קצר כל כך לאחר רצח שישה מיליון יהודים; ההחלטה לוותה בהפגנות ובוויכוח חריף בכנסת. הממשלה טענה שהכספים יכסו עלויות ממשיות של קליטת הניצולים ושל השבת רכוש שנלקח בידי המשטר הנאצי; פרוטוקול ממשלת גרמניה מתעד את תנאי התשלום. ההסכם אושר למרות המחלוקת המוסרית העמוקה.
תרומה כלכלית ופיצוי אישי
אספקת הסחורות במסגרת ההסכם תמכה בכלכלת ישראל, שהייתה תלויה ביבוא, בתקופה של עלייה המונית וצנע. היא תרמה לתשתיות ולכושר הייצור, ואילו פיצויי הניצולים הועברו במסלולים נפרדים. מדויק יותר לתאר את התשלומים כמשאב חשוב לפיתוח, ולא כיסוד היחיד של כלכלת ישראל.
ראו כיצד שיכנה ישראל עולים חדשים ואת ההיסטוריה הרחבה של תרומת הניצולים.