ישראל הגיבה להתקוממות בפריסת צבא ומשטרה, במעצרים, בהגבלות תנועה ובצעדים שנועדו לעצור התקפות ולהשיב את הסדר. התגובה התרחשה לצד דיון ציבורי במדיניות הביטחון ובמשא ומתן. בבחירות ביולי 1988 נותרו העבודה והליכוד שתי המפלגות הגדולות והקימו ממשלת אחדות לאומית נוספת, ולכן התוצאה לא העניקה לאף אחת מהן מנדט בלעדי לקו מדיני חדש.
אמצעי ביטחון במהלך המהומות
האלימות כללה יידוי אבנים והקמת מחסומי דרכים, וכן בקבוקי תבערה, ירי והתקפות ברימונים. כוחות ישראליים ערכו סיורים, עצרו חשודים, הטילו עוצר וסגרו מוסדות. צעדים אלה השפיעו על חיי היומיום וזכו לביקורת, ואילו הממשלה טענה שעליה להגן על אזרחים וחיילים מפני התקפות. כרונולוגיה של התקופה מתעדת הן את מגוון התקיפות והן את הנפגעים שדווחו במהלך המערכה.
יצחק רבין, שר הביטחון באותה עת, נקשר למדיניות תקיפה שנועדה לדכא את המהומות. תיאורים רבים מצמצמים את המדיניות לסיסמה קצרה, אך יש להיזהר בניסוח המדויק ובהקשר שלה. אין להשתמש בסיסמה כהוכחה לכך שהממשלה הורתה על הכאות ללא הבחנה. השאלה המדינית המתועדת היא כיצד הונחו כוחות הביטחון וכיצד נפרסו במהלך מהומות והתקפות, וכיצד נבחנו הצעדים בישראל ומחוצה לה.
מה השתנה בעקבות הבחירות
בבחירות לכנסת בנובמבר 1988 נותרו העבודה והליכוד כמעט שקולות, עם 39 מושבים לכל אחת. התוצאה הסופית הובילה לקואליציית אחדות לאומית בראשות יצחק שמיר כראש הממשלה ושמעון פרס כשר החוץ. הקואליציה שיקפה את הצורך למשול מעבר למחלוקת בין המפלגות; מספר המושבים כשלעצמו אינו מוכיח שהבוחרים תמכו בצעד ביטחוני מסוים או בהצעה טריטוריאלית מסוימת.
הדיון התקיים במקביל להתפתחות הדיפלומטיה. סקירת מחלקת המדינה האמריקאית על התקופה מתארת הצעות ישראליות לנציגים נבחרים מקומית לנהל משא ומתן על הסדרי ביניים, מחלוקות בשאלה מי יוכל לייצג את האוכלוסייה הערבית ואת נפילת ממשלת האחדות ב-1990 על רקע מחלוקת בנוגע לתהליך השלום. סקירת משרד ההיסטוריון עוקבת אחר המאמצים עד ועידת מדריד. הבחירות עיצבו אפוא את המסגרת הפוליטית שבה קיבלה ישראל החלטות, ואילו הפתיחות הדיפלומטיות המאוחרות יותר היו תלויות באירועים ובמשא ומתן נוספים. כרונולוגיית האלימות ואירועי הביטחון מסייעת להבחין בין אתגר הביטחון לבין הדיון הנפרד בשאלה כיצד על מדיניות הממשלה להגיב לו. ממשלת האחדות התמוטטה במרץ 1990 בעקבות מחלוקת על יוזמת השלום, והדיפלומטיה נעצרה. ב-1991 הציע מתווה מדריד מסלול חדש לשיחות; לאחר ניצחונו של רבין בבחירות 1992, השיחות הדו-צדדיות צברו תנופה. תוצאות הבחירות היו חשובות משום שקבעו מי ירכיב את הממשלה, בעוד שדיון הביטחון נמשך בכנסת ומחוצה לה.