אליעזר בן־יהודה סייע להפוך את העברית למטרה לאומית של דיבור, הוראה ועיתונות יומיומיים. הוא פרסם מילים חדשות ומילים שחודשו, סייע לארגן את ועד הלשון העברית וחיבר מילון היסטורי; גם מורים, כותבים ודוברים אחרים עיצבו את השפה.
ועד לשימוש משותף
בשנת 1889 הקימו בן־יהודה ועמיתיו הירושלמים את אגודת שפה ברורה לקידום הדיבור בעברית. ועד הלשון שלה אסף מילים מהספרות העברית, התאים מילים מערבית ויצר צורות חדשות משורשים עבריים. הארגון חדל לפעול ב־1891, אך עבודתו הציבה דגם לתכנון לשוני מתואם. הסתדרות המורים סייעה להקים מחדש את ועד הלשון ב־1904, משום שהמורים נזקקו להכוונה כשהעברית נעשתה שפת הוראה.
הוועד דן במונחים, בהגייה ובכתיב. בשנת 1911 הסכימו נציגי הוועד, הסתדרות המורים וקבוצת לשון מיפו שלוועד הלשון תהיה הסמכות הסופית בענייני מינוח, לפי תולדות האקדמיה באנציקלופדיה יודאיקה. הפרוטוקולים והרשימות שפרסם תיעדו דיונים ומונחים מוצעים. לעבודה המוסדית הזאת הייתה חשיבות, משום שאוצר מילים משותף אפשר למורים ולכותבים להשתמש בעברית במקצועות ובהקשרים שונים.
מילים ממקורות רבים
בן־יהודה הפך את יצירת המילים לצרכים מודרניים לעבודה שיטתית, אך הוא לא המציא כל מונח עברי חדש. הוועד ודוברים אחרים חידשו גם מילים עתיקות, התאימו צורות ויצרו מונחים. עקרונות הוועד נשענו על העברית מתקופות שונות, על שורשים עבריים ועל שפות שמיות, ובהן ערבית. בן־יהודה השתמש גם בעיתוניו כדי להפיץ אוצר מילים ולעודד את הקוראים להשתמש בעברית.
מפעל המילון שלו התפתח מרשימות מעשיות לתיעוד היסטורי של מילים עבריות מתקופות שונות. המילון סודר לפי האלפבית ולא לפי שורשים, ונועד לתעד את התפתחות השפה. העבודה הושלמה לאחר מותו של בן־יהודה בידי אשתו חמדה ובנו. הסקירה על בן־יהודה בספרייה הווירטואלית היהודית מתארת את המילון ואת חלקה של משפחתו.
מן הוועד אל האקדמיה
ועד הלשון היה קודמו של האקדמיה ללשון העברית, שהוקמה בידי הכנסת בשנת 1953. האקדמיה ממשיכה לחקור את הלשון ולפרסם החלטות והנחיות. עד אז כבר נעשתה העברית לשפה המשותפת המקובלת בקרב היהודים בישראל, לאחר עשרות שנים של עבודה מצד אנשי חינוך, כותבים, משפחות ומוסדות, כפי שמתואר בתולדות האקדמיה. ההיסטוריה המוסדית של האקדמיה מסבירה כיצד התפתח תפקידו של הוועד.
ראו גם כיצד משפחות ובתי ספר הנחילו עברית לילדים וכן כיצד עיתונים הפיצו מונחים חדשים.