עדויות ניצולים עיצבו את הנצחת השואה בישראל באמצעות מוסדות ואירועים ציבוריים. הכנסת הקימה את יד ושם בשנת 1953 והטילה עליו לאסוף תיעוד ולהנציח את הקורבנות ואת ההתנגדות היהודית. בשנת 1961 נרשמו 108 ניצולים כעדים במשפטו של אדולף אייכמן בירושלים, ועדויותיהם הגיעו לקהלים בישראל ומחוצה לה.
המשימה שהוגדרה בחוק ליד ושם
הכנסת חוקקה בשנת 1953 את חוק זיכרון השואה והגבורה. החוק הקים את יד ושם כרשות ההנצחה של ישראל ופירט את תפקידו באיסוף חומר על יהודים שמתו, לחמו או מרדו באויב הנאצי ובעוזריו, ובשימור שמותיהן של קהילות ומוסדות שחרבו. החוק יצר סמכות מוסדית; הקמת האתר ותוכניותיו התפתחו בהמשך.
עדויות ניצולים ותיעוד נעשו חלק מרכזי בעבודה זו. ארכיוני יד ושם משמרים רשומות אישיות לצד מסמכים רשמיים, תצלומים ותולדות הקהילות. סיפורי הניצולים תרמו למוסד לאומי ראיות, שמות וחוויות אישיות.
108 עדים בירושלים
משפט אייכמן נפתח ב־11 באפריל 1961 בבית העם בירושלים, כפי שמתועד בכרונולוגיית המשפט של יד ושם. ישראל הכינה כ־1,600 מסמכים ובחרה 108 עדים ניצולים. עדויותיהם תיארו את חורבן החיים היהודיים ברחבי אירופה, בעוד התביעה ביססה את תפקידו של אייכמן בגירוש וברצח. בית המשפט הרשיע אותו וגזר עליו מוות בדצמבר 1961; בית המשפט העליון אישר את פסק הדין, כמפורט בכרונולוגיית המשפט של יד ושם.
הסקירה ההיסטורית של יד ושם מתארת את המשפט כאבן דרך במודעות הציבורית. העדויות הפכו את חוויות הניצולים לנוכחות יותר בחיים הציבוריים בישראל והשפיעו על האופן שבו צעירים נחשפו לשואה. תיאור זה אינו מוחק את ההנצחה שקדמה למשפט: יד ושם והנצחת הניצולים כבר פעלו קודם לכן.
עדות לצד תיעוד
למשפט וליד ושם היו תפקידים שונים. בית משפט שפט נאשם לפי החוק; רשות הנצחה אספה ראיות ושימרה את התיעוד מדור לדור. יחד הם הפכו את קולות הניצולים לחלק מתועד מהבנת השואה בציבור הישראלי.
ראו סקירה של הניצולים בדור המייסדים של ישראל ואת בית לוחמי הגטאות שהקימו ניצולים.