תושבים ערבים עזבו את בתיהם במהלך מלחמה שפרצה לאחר שהעצרת הכללית של האומות המאוחדות המליצה על חלוקה ב־29 בנובמבר 1947. היציאה נמשכה מסוף 1947 ועד 1949, וסיבותיה השתנו ממקום למקום ומשלב לשלב: אנשים נמלטו מהלחימה ומהפחד, כוחות יהודיים גירשו חלק מהם, ובכמה יישובים פקידים או מפקדים ערבים קראו לפינוי. מחקרו הארכיוני של ההיסטוריון בני מוריס מתעד הן גירושים בידי כוחות ישראליים והן עצות ערביות להתפנות, ומבחין בין הבריחה המוקדמת מהערים לבין אירועים מאוחרים יותר, כגון לוד ורמלה ביולי 1948.
היקף התופעה כבר היה ברור במסמך מדיניות של מחלקת המדינה האמריקאית ממרץ 1949, שהעריך את מספר הפליטים הערבים בעקבות מעשי האיבה ב־725,000. המסמך מנה אנשים שנמלטו או גורשו, ומשקף את שתי הדרכים השונות לעזיבה. מלחמת 1947–49 יצרה גם פליטים יהודים, בהם תושבי הרובע היהודי בירושלים וקהילות שנקלעו ללחימה. יש לכלול את החוויות הללו באותה כרונולוגיה, בלי להתייחס לאף אחת מהאוכלוסיות כאל קבוצה אחידה וחסרת הבחנות.
המלחמה פרצה בשלבים לאחר ההצבעה על החלוקה
החלטה 181 המליצה על הקמת מדינות ערביות ויהודיות עצמאיות ועל איחוד כלכלי; זו הייתה המלצה של העצרת הכללית, ולא הסכם שלום ששני הצדדים קיבלו. הסוכנות היהודית קיבלה את תוכנית החלוקה. מנהיגי הוועד הערבי העליון דחו אותה, ובימים שלאחר מכן פרצו קרבות בין כוחות ערביים ויהודיים. ב־15 במאי 1948, לאחר שישראל הכריזה על עצמאותה והמנדט הבריטי הסתיים, נכנסו למערכה צבאות של מדינות ערב השכנות. המערכות הצבאיות, הבריתות המקומיות והמטרות נבדלו ממדינה למדינה ומחזית לחזית; הפלישה לא הפכה את כל העזיבות המאוחרות לזהות מבחינת סיבותיהן.
עזיבות רבות התרחשו לפני 15 במאי. בחורף 1947–48 עזבו כמה תושבים אמידים ערים כגון חיפה ויפו, על רקע החמרת חוסר הביטחון והשיבושים הכלכליים. במהלך קרבות אפריל ובמערכות הקיץ והסתיו המאוחרות יותר, אזרחים נמלטו מפני לחימה מתקדמת, שמועות ופחד מאלימות. במקומות אחדים הורו כוחות ישראליים לתושבים לעזוב או גירשו אותם. מחקרו של מוריס מתעד את השונות ממקום למקום ומציין שהאירועים בחיפה באפריל היו שונים מהגירושים ומהבריחה בלוד וברמלה ביולי.
היו קריאות ערביות להתפנות, אך הן היו מקומיות
פקידים ומפקדים צבאיים ערבים אכן יעצו לעיתים לאזרחים לעזוב, או לשלוח נשים, ילדים וקשישים למקום אחר. מוריס מזהה במחקרו הארכיוני הוראות ועצות כאלה. קיומן מעיד על החלטות מקומיות מסוימות; אין בו כדי להוכיח ששידור אזורי או הוראת פינוי כללית גרמו ליציאה. הטענות בדבר תוכנית ערבית מתואמת אחת לרוקן את האוכלוסייה כדי לפנות מקום לצבאות הפולשים חורגות מהראיות המובאות כאן. הראיות מתעדות גם גירושים צבאיים ומעשי זוועה שביצעו חיילים ישראלים.
חיפה ממחישה מדוע הראיות המקומיות חשובות. בדוח משטרתי בריטי מ־26 באפריל 1948 תועדו פניות יהודיות לתושבים ערבים לפתוח מחדש את החנויות ולהישאר, ובמקביל דווח שמנהיגים ערבים חזרו והצהירו על נחישותם לפנות את כלל האוכלוסייה הערבית וקיבלו עשר משאיות צבאיות לסיוע. זהו אירוע מתועד, ולא נוסחה להסבר המתרחש בכל עיר. קראו את הסיפור על חיפה למקרה הזה, ואת ההיסטוריה של עזיבת היהודים את מדינות ערב לתהפוכות המקבילות שלאחר המלחמה.
מה ניתן לבסס על סמך התיעוד
יציאת 1948 הייתה תוצאה של מלחמה, ולא של מדיניות או החלטה אחידה אחת. דחיית תוכנית החלוקה תרמה ליצירת התנאים הפוליטיים ללחימה, אך כשלעצמה אינה קובעת מדוע משפחה עזבה כפר או עיר מסוימים. תושבים נעקרו משילובים שונים של לחימה, פחד, הוראות פינוי מקומיות וגירושים. עמוד אונר״א מול נציבות האו״ם לפליטים מסביר כיצד מתנהלים רישום פליטים ותביעות מאוחרות יותר; החלטות האו״ם אינן מוחקות את ההיסטוריות השונות של ימי המלחמה העומדות מאחורי התביעות הללו.
ההבחנות האלה חשובות להצגת עמדתה של ישראל. המדינה קמה מתוך מלחמה שנפתחה נגד המלצת החלוקה, והתמודדה עם צבאות שכנים לוחמים, ובמקביל כוחותיה גירשו אזרחים במבצעים מסוימים. הכרה בשתי העובדות מספקת תיאור מבוסס של האחריות: מנהיגים ערבים בחרו במלחמה במקום בחלוקה, ופעולות צבאיות ישראליות תרמו במישרין לעקירה במקומות מסוימים. עובדה אחת אינה מבטלת את האחרת.
בני מוריס, לידתה מחדש של בעיית הפליטים מתעד את הגורמים המקומיים במהלך המלחמה; מסמך של מחלקת המדינה האמריקאית ממרץ 1949 מעריך את מספר הפליטים ב־725,000 ומתאר הן בריחה והן גירוש; מסמך המדיניות של מחלקת המדינה האמריקאית ממרץ 1949 מפרט את המלצת החלוקה.