ביתא ישראל היא הקהילה היהודית ההיסטורית של אתיופיה, שמרכזה במשך דורות היה ברמות שבצפון־מערב המדינה. חבריה שמרו על מסורת דתית יהודית ייחודית בשפת געז, עם האורית ככתבי הקודש והקסים כמנהיגים רוחניים. מקורותיה הקדומים של הקהילה אינם מוכרעים באמצעות סיפור יוחסין יחיד; ההיסטוריה המתועדת שלה באתיופיה ומנהגיה היהודיים ברורים יותר מטענות למוצא משבט מקראי מסוים.
כתבי קודש, תפילה והנהגת הקהילה
האורית כוללת את התורה ואת ספרי יהושע, שופטים ורות. כתבי היד הדתיים של ביתא ישראל כוללים גם חיבורים כגון ספר היובלים וספר חנוך, וכן ספרי תפילה בשפת געז. אוסף כתבי היד של ביתא ישראל בספרייה הלאומית של ישראל מתאר את החיבורים האלה ואת שפתם. הקסים הנהיגו את התפילה בציבור ושמרו על מנהגי הדת; סמכותם התפתחה במסגרת המוסדות העצמאיים של הקהילה.
מסורת ביתא ישראל קושרת את הקהילה לישראל הקדומה, ובכלל זה למסורות על מוצאה משבט דן. היסטוריונים מבחינים בין מסורות קהילתיות אלה לבין מה שאפשר לבסס באמצעות רשומות כתובות. מחקר בכתב העת Journal of African History על ביתא ישראל בין 1300 ל־1900 ממקם את הקהילה בתוך ההיסטוריה הפוליטית והחברתית המשתנה של צפון־מערב אתיופיה, ולא מתייחס אליה כאל שריד שלא השתנה ומתקיים מחוץ להיסטוריה של אתיופיה.
הכרה ועלייה
בעת החדשה התרחבו הקשרים עם קהילות יהודיות מחוץ לאתיופיה. הרב הראשי הספרדי לישראל, עובדיה יוסף, פסק בשנת 1973, בעקבות חוות דעתו המוקדמת של הרדב״ז, שביתא ישראל שייכת לעם היהודי. ציר הזמן של Jewish Virtual Library מתעד את הפסיקה; זו הייתה הכרעה דתית, נפרדת מהחלטות ממשלה מאוחרות יותר בנושא ההגירה. בשנת 1975 הכירה הוועדה הבין־משרדית של ישראל בביתא ישראל לצורך חוק השבות, ובכך נסללה הדרך לעלייה מאורגנת, כפי שמתואר בסיור הווירטואלי של Jewish Virtual Library באתיופיה היהודית.
ההיסטוריה של הקהילה כוללת מאות שנים של רציפות דתית ושינויים פוליטיים, ולאחריהן עלו רוב בני ביתא ישראל לישראל במסגרת מבצעי ההצלה המתוארים במבצע משה ומבצע יהושע ובמבצע שלמה. הסיגד נותר ביטוי מרכזי למסורת הדתית של ביתא ישראל בישראל.