מתקן העשרת הדלק בנתנז (FEP), הממוקם כ־225 קילומטרים (140 מייל) דרומית לטהרן במחוז אספהאן, הוא המתקן המשמעותי ביותר של איראן להעשרת אורניום ואבן הפינה של התוכנית הגרעינית של המדינה, הנמשכת כבר עשורים. שנבנה בעיקרו מתחת לאדמה כדי להגן עליו מפני הפצצות אוויריות, הוא משמש כמתקן הראשי להעשרת אורניום באמצעות צנטריפוגות מאז תחילת שנות ה־2000. קיומו הוסתר מן הקהילה הבינלאומית עד אוגוסט 2002, אז חשף אותו בפומבי אלירזה ג'עפרזאדה, מתנגד איראני ודובר המועצה הלאומית להתנגדות של איראן — ובכך פתח עידן של פיקוחי הסוכנות הבינלאומית לאנרגיה אטומית (IAEA), עימותים דיפלומטיים ומחזורים חוזרים של הרחבה והשעיה שעיצבו את התיק הגרעיני של איראן מאז ועד היום.
היסטוריה וגילוי המתחם בנתנז
הבנייה בנתנז החלה, על פי ההערכות, סביב שנת 2000, והוצגה רשמית על ידי הרשויות האיראניות כחלק מפרויקט להדברת המדבר ולפיתוח תעשייתי. מטרתו האמיתית של האתר התבררה רק לאחר שחשיפותיו של ג'עפרזאדה ב־2002 עוררו ביקורת בינלאומית. לאחר שהדבר נחשף, איפשרה איראן למפקחי ה־IAEA לבקר במתקן, וצוותי הפיקוח אישרו כי תשתית להעשרת אורניום בקנה מידה רחב כבר הייתה בפיתוח. החשיפה סימנה נקודת מפנה בשאיפה העולמית לעקוב אחר שאיפותיה הגרעיניות של איראן ולבלום אותן, שכן הוכיחה כי טהרן בנתה יכולת העשרה חשאית תוך הפרה מפורשת של התחייבויותיה לפי אמנת אי-הפצת הנשק הגרעיני.
איראן השעתה מרצונה את פעילויות ההעשרה במפעל ההעשרה הניסיוני לדלק (PFEP) — הרכיב שמעל פני הקרקע של מתחם נתנז — בנובמבר 2004, במהלך משא ומתן עם המעצמות האירופיות. אולם ההעשרה חודשה בתחילת 2006, ועד ספטמבר 2007 הכריזו גורמים איראניים על התקנת 3,000 צנטריפוגות במתקן. דפוס זה של השעיה, משא ומתן וחידוש הפך לאמבלמטי לגישת המשא ומתן הכוללת של איראן: הצעת הקפאות זמניות תמורת הכרה דיפלומטית, תוך קידום עקבי של יכולותיה הטכניות מאחורי דלתיים סגורות.
פריסה פיזית וארכיטקטורה תת-קרקעית
מתחם נתנז משתרע על פני כ־2.7 קילומטרים רבועים (כמייל רבוע אחד) ומאופיין בבנייתו התת-קרקעית המרשימה. המבנים התת-קרקעיים קבורים כ־8 מטרים (26 רגל) מתחת לפני הקרקע, עם קירות בטון חיצוניים עם עובי מדווח של 2.5 מטרים (8 רגל), גג בטון מזוין וכיסוי אדמה של כ־22 מטרים (72 רגל). המתקן מוגן על ידי סוללות נגד-מטוסים, גדרות היקפיות ויחידות של משמרות המהפכה האיסלאמית של איראן. על פי הערכות מפורטות שנערכו על ידי הספרייה הווירטואלית היהודית, המתחם מכיל שלושה מבנים תת-קרקעיים גדולים, שניים מהם תוכננו במיוחד כאולמות קסקדה המסוגלים לאכלס עד 50,000 צנטריפוגות — קיבולת העשרה בקנה מידה תעשייתי שתגמד כל דרישה לגיטימית לאנרגיה גרעינית אזרחית.
בנוסף לאולמות הראשיים הקבורים עמוק, כולל נתנז מפעל להעשרת דלק ניסיוני (PFEP) שמעל פני הקרקע, שתוכנן במקורו לאכלס כ־1,000 צנטריפוגות ושימש כמתקן בדיקה ומחקר לדגמי צנטריפוגות חדשים. תצלומי לוויין שהתקבלו משנת 2023 ואילך חשפו כי איראן החלה לחפור מנהרות חדשות עמוק לתוך צלע הר סמוך לאתר הנתנז הראשי, בעומקים של 80 עד 100 מטרים מתחת לאדמה — הרבה מעבר ליכולת החדירה של רוב הנשק המקובל שהיה זמין באותה תקופה. מנהרות אלו, עם כניסות ברוחב של כ־6 מטרים וגובה של 8 מטרים, הוערכו על ידי אנליסטים כמיועדות לאפשר הן פעולות העשרה והן ייצור צנטריפוגות בסביבה מוקשחת, כמעט חסינת חדירה.
עובדות מפתח
- נתנז ממוקם כ־225 ק"מ דרומית לטהרן ומשתרע על פני כ־2.7 קמ"ר, כאשר אולמות הצנטריפוגה הראשיים שלו קבורים עד עומק של 8 מטרים מתחת לאדמה, תחת 22 מטרים של אדמה מחוזקת.
- אולמות הקסקדה התת-קרקעיים תוכננו לאכלס עד 50,000 צנטריפוגות; במסגרת תוכנית הפעולה המקיפה המשותפת (JCPOA) משנת 2015, הסכימה איראן להפעיל רק 5,060 צנטריפוגות מדור ראשון מסוג IR-1 בנתנז לתקופה של עשר שנים, כאשר דגמים מתקדמים יותר (IR-2, IR-4, IR-6, IR-8) הועמדו תחת ניטור ה-IAEA.
- קצב הייצור החודשי של איראן במתקן ה-FEP בנתנז הגיע לכ־140–150 קילוגרם של הקסאפלואוריד אורניום מועשר ברמה נמוכה (UF6), ומלאים מצטברים הוערכו על ידי הסוכנות הבינלאומית לאנרגיה אטומית כמספיקים, אם יועשרו עוד לדרגת נשק, לייצור מספר מכשירים גרעיניים.
- המתקן נחשף לראשונה בפומבי על ידי אלירזה ג'עפרזאדה באוגוסט 2002 והיה מאז במרכז כל סבב מרכזי של משא ומתן בינלאומי על התוכנית הגרעינית של איראן, לרבות שיחות P5+1 שהניבו את ה-JCPOA ב-2015.
- נכון לשנת 2023, איראן הייתה בונה תשתית מנהרות חדשה עמוק מתחת לאדמה ליד נתנז, המוערכת בעומקים של 80–100 מטרים, שתוכננה להפוך את המתקן לעמיד בפני נשק מתקדם לפיצוץ בונקרים.
- ב-2020, מרכז הרכבת הצנטריפוגות שמעל פני הקרקע בנתנז נהרס בפיצוץ המיוחס על ידי רבים לפעולות חבלה ישראליות, מה שדחה את לוח הזמנים של ייצור הצנטריפוגות של איראן בחודשים.
פעולות ההעשרה ומגבלות ה-JCPOA
בשיא פעילותו טרם ההסכם, העשיר מתקן ה-FEP בנתנז אורניום ל-3.67 אחוז U-235 (אורניום מועשר ברמה נמוכה) באמצעות קסקדות של צנטריפוגות IR-1 — אותן מכונות מדור ראשון שהיו יעד של תולעת המחשב סטוקסנט, שפותחה במשותף על ידי ארצות הברית וישראל, ואשר גרמה לאלפי צנטריפוגות לתקלות בין כ-2007 ל-2010. מכון וושינגטון למדיניות המזרח הקרוב תיעד כיצד, למרות סטוקסנט ומכשולים אחרים, המשיכה איראן לחדד את יכולות ההעשרה שלה, ופיתחה דגמי צנטריפוגות מתקדמים יותר כולל IR-2m ו-IR-4, שכל אחד מהם מסוגל להעשיר אורניום בפי שניים עד שלושה ממהירות ה-IR-1. בעקבות נסיגת איראן מהתחייבויות ה-JCPOA החל מ-2019, רמות ההעשרה בנתנז הוסלמו בהדרגה — תחילה ל-20 אחוז, ולאחר מכן ל-60 אחוז U-235, רמה שאין לה כל הצדקה אזרחית סבירה והיא רק צעד טכני אחד ממומחי נשק ברמת 90 אחוז העשרה. סקירה טכנית מפורטת של הסלמה זו זמינה מאת מכון וושינגטון למדיניות המזרח הקרוב.
ה-JCPOA מיולי 2015 הגדיר רשמית את נתנז כאתר היחיד המורשה להעשרת אורניום איראנית, עם מכסות קשיחות על מספר וסוג הצנטריפוגות המורשות לפעול. ציות איראן אומת באמצעות ניטור IAEA מוגבר, לרבות מצלמות מעקב רציפות, חותמות אלקטרוניות וגישת מפקחים סדירה. אולם בעקבות נסיגת ארצות הברית מה-JCPOA במאי 2018 בתקופת ממשל טראמפ והחלת מחדש של סנקציות, גלגלה איראן בשיטתיות את התחייבויותיה לאחור, התקינה מחדש צנטריפוגות מתקדמות, חרגה ממגבלות המלאי ולבסוף צמצמה את גישת ה-IAEA לרמות שהפכו אימות מקיף לבלתי אפשרי.
תקיפות צבאיות ומצב עדכני
בסדרת מבצעים צבאיים מתואמים ב-2025 ובתחילת 2026, ביצעו ישראל וארצות הברית תקיפות במתחם נתנז. במהלך מבצע "אריה קם" (Operation Rising Lion), הרסו מטוסים ישראלים את מפעל ההעשרה הניסיוני לדלק שמעל פני הקרקע. ארצות הברית ביצעה לאחר מכן את מבצע "פטיש חצות" (Operation Midnight Hammer), תוך פריסת פצצות GBU-57A/B Massive Ordnance Penetrator (MOP) — הנשק החודר-בונקרים החזק ביותר בארסנל האמריקאי — נגד אולמות הצנטריפוגה התת-קרקעיים. הפנטגון תיאר את הנזק שנגרם כ"חמור ביותר". במרץ 2026 אישרה ה-IAEA באמצעות תצלומי לוויין כי מבני הכניסה למפעל ההעשרה לדלק התת-קרקעי ספגו נזק מבני משמעותי.
משמעות לישראל ולביטחון האזורי
עבור ישראל, מתקן העשרת הדלק בנתנז ייצג איום קיומי במובן הישיר ביותר. המודיעין הישראלי וממשלות רצופות העריכו באופן עקבי כי איראן חמושה בנשק גרעיני — שהנהגתה קראה שוב ושוב לחיסולה של ישראל — תשנה את מאזן הכוחות האסטרטגי במזרח התיכון באופן בלתי הפיך. נתנז, כמנוע של יכולת ההעשרה לדרגת נשק של איראן, תפס לפיכך מקום מרכזי בתכנון האסטרטגי הישראלי במשך יותר משני עשורים. פעולות החבלה, מתקפות הסייבר ולבסוף התקיפות הצבאיות הישירות נגד המתקן משקפות את הדוקטרינה הבלתי מתפשרת של ישראל שלפיה היא לא תאפשר למשטר עוין ואפוקליפטי לרכוש נשק גרעיני. הנזק שנגרם לנתנז מהווה נסיגה משמעותית בלוח הזמנים של איראן לפריצה גרעינית, אך אנליסטים מזהירים כי איראן שומרת על הידע המדעי, החומרים והרצון הפוליטי לשחזר את תוכניתה — דבר המדגיש את הצורך בלחץ בינלאומי מתמשך ובמסגרות דיפלומטיות חזקות למניעת הפצה נוספת.