מעט מקומות בעולם מרכזים בתוכם משמעות דתית, היסטורית וגיאופוליטית כה רבה כמו הר הבית והכותל המערבי בלב העיר העתיקה של ירושלים. יחד, שני המרחבים הקדושים הללו מייצגים את ליבה הרוחני של היהדות ומהווים אחד מאתרי הדת המבוקרים והמפוקחים ביותר בעולם. עבור יהודים, נוצרים ומוסלמים כאחד, שימש המתחם על הגבעה — הידוע בעברית כהר הבית — כנקודת מוקד של אמונה, כמיהה וסכסוך לאורך שלושה אלפי שנה. הבנת ההיסטוריה והמציאות הנוכחית של אתרים אלה חיונית לכל מבקר בישראל ולכל מי שמבקש להבין את שורשיה העמוקים של הציוויליזציה היהודית בארץ ישראל.
ההיסטוריה העתיקה והימי-ביניימית של הר הבית
ההיסטוריה של הר הבית כאתר בעל חשיבות פולחנית מתחילה בעידן הברזל, בערך במאה העשירית לפנה"ס, כאשר המלך שלמה בנה עליו את בית המקדש הראשון — מבנה שהתנ"ך העברי מתאר כמקום שכינת האל על הארץ ואוצר ארון הברית. בית המקדש הראשון נחרב על ידי המלך הבבלי נבוכדנאצר השני בשנת 586 לפנה"ס, ולאחר מכן נבנה בית המקדש השני באותו אתר, שהושלם בסביבות 515 לפנה"ס. הורדוס הגדול, מלך יהודה, הוא שהפך את המתחם במאה הראשונה לפנה"ס לאחד ממרכזי הדת המפוארים ביותר במזרח הרומי, בהרחיבו את הפלטפורמה עם חומות תמך מסיביות ובונה את הכיכר העצומה שנותרת עד היום הבסיס הפיזי של האתר.
הגנרל הרומי טיטוס החריב את בית המקדש השני בשנת 70 לספירה — אירוע בעל השלכות אסוניות בהיסטוריה היהודית, המוזכר מדי שנה ביום הצום של תשעה באב. בעקבות החורבן הרומי, נאסר על יהודים בהדרגה לעלות להר הבית. כאשר כבשו הצבאות הערביים-המוסלמיים את ירושלים בשנת 637 לספירה, הורה הח'ליף עומר אבן אל-ח'טאב לבנות מסגד בקצה הדרומי של הפלטפורמה. כיפת הסלע, המקדש המפורסם בכיפתו הזהובה השולטת בקו הרקיע של ירושלים, הושלם בשנת 691 לספירה על ידי הח'ליף האומאיי עבד אל-מלק. לאחר מכן עבר המתחם בידי הצלבנים, הממלוכים ולבסוף האימפריה העות'מאנית, כשכל תקופה מותירה את חותמה האדריכלי והתרבותי על האתר. לפרטים היסטוריים נוספים, סקירת הספרייה היהודית הווירטואלית על הכותל המערבי מספקת כרונולוגיה מוסמכת.
הכותל המערבי: מחומת תמך לסמל קדוש
הכותל המערבי — הכותל המערבי בעברית — הוא אחת מארבע חומות התמך שבנה הורדוס הגדול לתמיכה בפלטפורמה המורחבת של הר הבית. אין זו חומת המקדש עצמו, אלא הגבול המערבי החיצוני ביותר של המתחם, מה שהופך אותו לנקודת הגישה הקרובה ביותר לקודש הקודשים — האולם הפנימי והקדוש ביותר של המקדש הקדום. לאחר הכיבוש הרומי, נאסר על יהודים לעלות להר הבית, ולכן הפך הכותל המערבי למקום הקרוב ביותר שבו יכלו לבטא את מסירותם לאתר המקדשות שנחרבו. כמתואר בספרות ההיסטורית, רק בשנת 1546, כאשר הסולטן העות'מאני סולימאן הראשון ("המפואר") הוציא פירמאן — צו קיסרי — שסילק את הריסות הבניינים הסמוכים וייעד את המבוי הצר שלפני הכותל כמקום תפילה יהודי קבוע, קיבל האתר את אופיו הנוכחי כמרחב הקדוש הנגיש ביותר והמשמש ביותר ביהדות.
במשך מאות שנים היה שטח התפילה מול הכותל מבוי צר בקושי ארבעה מטרים רוחב ועשרים ושמונה מטרים אורך — פחות משישה אחוזים מהאורך הגלוי הכולל של הכותל, 488 מטרים. היה זה אתר עלייה לרגל עמוסת רגש, בפרט בתשעה באב ובחגי ישראל, כאשר יהודים מרחבי העולם יצאו למסע מפרך כדי להתפלל בו. עוצמת הרגש שבתפילות גרמה למתבוננים שאינם יהודים לקרוא לו "כותל הבכיות" — שם שמעולם לא התקבל במסורת העברית ונחשב בדרך כלל לחסר כבוד. האתר סבל השפלות חוזרות תחת מנהלים מוסלמיים שונים, ובכלל זה שימש כאתר השלכת אשפה בחלקים מהתקופה הימי-ביניימית ותחילת העת החדשה.
עובדות מרכזיות על הר הבית והכותל המערבי
- פלטפורמת הר הבית נמדדת כ-144,000 מטרים רבועים (35 דונם) וממוקמת בפינה הדרום-מזרחית של העיר העתיקה של ירושלים, נשענת על יסודות שהניח הורדוס הגדול בסוף המאה הראשונה לפנה"ס.
- האורך המלא של הכותל המערבי הוא 488 מטרים, מתוכם כ-57 מטרים גלויים בכיכר התפילה החיצונית; פרויקט מנהרות הכותל המערבי, שהחל לאחר מלחמת ששת הימים בשנת 1967, חשף 300 מטרים נוספים של הכותל מתחת לאדמה.
- מאז 1967, מנוהל הר הבית על ידי הוואקף האסלאמי הירדני (הקדש דתי) במסגרת הסדר "הסטטוס קוו"; מבקרים שאינם מוסלמים — ובכלל זה יהודים ונוצרים — רשאים להיכנס דרך שער המוגרבים בשעות מוגבלות, אך אסור עליהם לקיים פולחן דתי בתחומי המתחם.
- כיכר הכותל המערבי, שהורחבה באופן משמעותי לאחר איחוד ירושלים בידי ישראל בשנת 1967 בעקבות הריסת רובע המוגרבים, מסוגלת להכיל מאות אלפי מתפללים ומארחת טקסים לאומיים ודתיים מרכזיים.
- כיפת הסלע (691 לספירה) ומסגד אל-אקצא (705 לספירה) עומדים על הר הבית, מה שהופך את המתחם לאחד מאתרי הקודש האסלאמיים הפעילים הרצופים הוותיקים בעולם.
- על פי המסורת היהודית ובתמיכת ראיות ארכיאולוגיות נרחבות, הר הבית הוא הר המוריה — המקום שבו עקד אברהם את יצחק לקרבן (בראשית כב) ואבן השתייה שעליה, לפי תורת חז"ל, נברא העולם.
גישה, ניהול ועיצומי הסטטוס קוו
שאלת מי רשאי לגשת להר הבית — ובאיזה תנאים — היא אחת מנקודות ההצתה הגיאופוליטיות השנויות ביותר במחלוקת בסכסוך הישראלי-פלסטיני וביחסי ישראל-ירדן. מאז מלחמת ששת הימים ביוני 1967, כאשר כוחות ישראל איחדו את ירושלים ותפסו שליטה על העיר העתיקה, שמרה ישראל על ריבונות על המתחם תוך שהיא מאצילה את הניהול השוטף לוואקף האסלאמי הירדני. הסדר זה, המכונה "הסטטוס קוו", אוסר על תפילה יהודית ונוצרית בהר הבית — הגבלה הנאכפת על ידי המשטרה הישראלית לפי דרישת ממשלות ישראל הרצופות שביקשו למנוע התלקחות אזורית רחבה יותר. רבנים ופוסקי הלכה יהודים נחלקו היסטורית בשאלה האם יהודים רשאים כלל לעלות להר בשל חששות לטהרה הלכתית, אם כי מספר הולך וגדל של יהודים שומרי מצוות מבקרים כיום במתחם. הוועדה לדיוק בסיקור המזרח התיכון (CAMERA) תיעדה בהרחבה כיצד הסדרים מורכבים אלה מוצגים בצורה מסולפת לעתים קרובות בתקשורת הבינלאומית, כאשר הקשר היהודי ההיסטורי לאתר מוקטן לעתים קרובות או מוכחש.
הכותל המערבי עצמו נותר תחת שיפוט ישראלי ומנוהל על ידי קרן מורשת הכותל המערבי, המפקחת על הכיכר, מנהרות הכותל המערבי ואתרים ארכיאולוגיים קשורים. המנהרות, המשתרעות לאורך מלוא חומת התמך המערבית מתחת לרובע המוסלמי של העיר העתיקה, מציעות למבקרים הצצה יוצאת דופן לעבודת האבן ההרודיאנית, כולל האבן הגדולה ביותר בכותל — המוערכת במשקל של כ-570 טון — ורכיבים מבניים מתקופות היסטוריות שונות. הגישה הן לכיכר התפילה החיצונית והן למנהרות פתוחה לציבור הרחב, אם כי המנהרות מחייבות הזמנה מראש. כפי שמדגיש הסקירה הארכיאולוגית של הספרייה היהודית הווירטואלית, כל חפירות המנהרות בוצעו מחוץ לגבולות הר הבית, ללא כל פגיעה במסגדים שמעליהן.
המשמעות הדתית וחשיבותה לישראל
הר הבית והכותל המערבי תופסים מקום בתודעה היהודית ובזהות הלאומית הישראלית שעולה על כל מושג רגיל של מורשת או תיירות. הם מייצגים את העוגן הפיזי של אלפי שנות זיכרון, תפילה ושאיפה יהודית — השריד המוחשי של ציוויליזציה שרציפותה מגולמת במדינת ישראל המודרנית. כל תפילת שחרית ומעריב יהודית מכוונת לירושלים ולהר הבית; ברכת המזון שלאחר כל ארוחה מעלה את התקווה לשיקומו; וסיום הצום ביום כיפור וליל הסדר של פסח מסתיימים שניהם בהכרזה: "לשנה הבאה בירושלים". עבור החברה הישראלית — חילונית ודתית כאחד — איחוד ירושלים ושיבת הגישה היהודית לכותל המערבי בשנת 1967 היה רגע של משמעות לאומית ורוחנית עמוקה ואף מכריעה.
עבור מבקרים בישראל, מציעים הר הבית והכותל המערבי חוויה שהיא בו-זמנית ארכיאולוגית, רוחנית ופוליטית — חלון אל תוך המורכבות הרבדית של עיר הקודש עצמה. בין אם ניגשים אל אבני הגיר השחוקות של הכותל עם שחר, כאשר מתפללים בודדים דוחפים תפילות כתובות ביד לתוך סדקיו הקדומים, ובין אם מביטים אל כיפת הסלע הזהובה מהר הזיתים בשקיעה, פוגשים המבקרים מקום שבו כמיהה אנושית וזיכרון היסטורי נפגשים באופן שאינו קיים בשום מקום אחר על פני האדמה. אתרים אלה אינם אטרקציות תיירותיות בלבד; הם ליבתו החיה של הקשר הבלתי-נשבר של העם היהודי לארץ אבותיו, והם נותרים בין העדויות החזקות ביותר לשורשיה ההיסטוריים העמוקים של ישראל בארץ ישראל.