תשלומי הרשות הפלסטינית לאסירים ול״שהידים״ הם מדיניות רווחה בעלת השלכות ביטחוניות ודיפלומטיות משמעותיות. המערכת כללה אסירים המוחזקים בידי ישראל ומשפחות של אנשים שנהרגו או נפצעו, לרבות מי שהיו מעורבים בפיגועים. מבקרי המדיניות מתמקדים בכללי זכאות הקושרים הטבות למאסר או לנסיבות המוות; הרשות תיארה את התשלומים כתמיכה חברתית. נוסח הסכם אוסלו ב׳.
כיצד נקבעה הזכאות
בעבר הקצו חוקי הרשות והתקנות תשלומים דרך ערוצים נפרדים, ובהם הוועדה לענייני עצירים ומשוחררים והוועדה לענייני אסירים של אש״ף. מבקרים הצביעו על מדרגות הטבה המבוססות על משך המאסר, שעשוי להיות קשור לאורך גזר הדין ולחומרת העבירה. מבנה זה יוצר קשר ישיר בין המדיניות לבין מורשעים, אף שאין בו כדי להוכיח מה הניע אדם כלשהו לבצע פיגוע.
גורמים ישראליים ואמריקאיים התנגדו לכך שכספי ציבור יתגמלו אלימות או יתמרצו אותה. חוק טיילור פורס, שנחקק בארצות הברית ב־2018, הגביל סוגים מסוימים של סיוע אמריקאי לרשות עד שהממשל יאשר כי הופסקו התשלומים לאנשים שנכלאו בגין טרור ולמשפחותיהם. העמוד הזה אינו מייחס לתשלומים שיעור מסוים מהתקציב ואינו טוען להשפעה סיבתית מוכחת על החלטות לבצע פיגועים.
מדוע המדיניות עדיין שנויה במחלוקת
המחלוקת נוגעת הן למקבלי התשלומים והן לכללי התשלום: תומכים מציגים את התוכנית כסיוע למשפחות ולאנשים שנפגעו ממעצר; מתנגדיה טוענים כי קשירת ההטבות למאסר יוצרת מבנה תמריצים המכבד אלימות. תיאור מבוסס מבחין בין המדיניות המתועדת לבין טענות על מניעיו הפרטיים של מפגע. המשבר התקציבי הרחב של הרשות נדון בעמוד הממשל.