גח״ל היה ראשי תיבות של גיוס חוץ לארץ, והביא מגויסים מחו״ל אל הכוחות היהודיים ולאחר מאי 1948 אל צבא ההגנה לישראל. רבים הגיעו ממחנות עקורים באירופה והיו ניצולי שואה. הם הצטרפו לצבא שהתרחב במהירות במהלך מלחמת העצמאות של ישראל ושירתו לצד מי שגויסו בארץ.
גיוס ממחנות העקורים
לאחר המלחמה שהו במחנות העקורים ניצולים יהודים שהמתינו להגר. הסוכנות היהודית ואנשי ההגנה גייסו מקרב אוכלוסייה זו; הגיוס פעל באירופה ובמחנות המעצר בקפריסין. ראשי התיבות גח״ל מבדילים מגויסים אלה ממח״ל, המתנדבים הזרים שהגיעו מחו״ל כדי לשרת. ההיסטוריון אורי יהודאי מתאר במחקרו על ניצולים בצבא הישראלי את מגויסי גח״ל בעיקר כניצולים שגויסו במחנות עקורים.
גח״ל שיקף הן את חיפושם של הניצולים אחר בית והן את הצורך הדחוף של המדינה החדשה בכוח אדם מיומן וכשיר. המעבר ממחנה לשירות צבאי יכול היה להיות חד. הרקע ורמת ההכשרה של כל מגויס היו שונים; הכינוי לבדו אינו מתאר חוויה אחידה.
מהגיוס לפני הקמת המדינה לצה״ל
הגיוס לצבא החל לפני העצמאות. הסוכנות היהודית והוועד הלאומי הקימו בנובמבר 1947 לשכה ארצית למפקד, כדי לרשום מועמדים לשירות. הגיוס הרשמי החל ב־1 בפברואר 1948. לאחר הכרזת המדינה קיבל מרכז גיוס של משרד הביטחון את האחריות על העבודה ביוני 1948.
ארכיון משרד הביטחון וצה״ל מדווח כי יותר מ־200,000 גברים ונשים התייצבו לשירות, וכי 116,184 גויסו מפברואר 1948 ועד יוני 1949. הנתונים מתייחסים למערכת הגיוס כולה, ולא לגח״ל בלבד. רישום ביומנו של בן־גוריון מאוגוסט 1948 מתעד בנפרד את גח״ל בתקציב הביטחון כגיוס מתנדבים מחו״ל, ביומן ארכיון בן־גוריון.
ניצולים בכוח לוחם מגוון
מגויסי גח״ל שירתו ביחידות של כוח צבאי שעדיין התגבש. הסקירה ההיסטורית של צה״ל מציינת כי חיילי גח״ל שגויסו באירופה, רובם ניצולי שואה, היו מרכיב משמעותי בכוח הלוחם. ניצולים שירתו גם בתפקידים רבים אחרים ונכנסו לארץ בנתיבים שונים; אין זה נכון להתייחס לכל ניצול כאילו היה מגויס גח״ל.
מסלול ההגירה קדם לעיתים קרובות לגיוס. למדו על הבריחה, עלייה ב׳ וקפריסין, ואז ראו כיצד ניצולים הקימו קהילות לאחר המלחמה.