ישראל ואש״ף חתמו בוושינגטון ב-13 בספטמבר 1993 על הצהרת העקרונות בדבר הסדרי ממשל עצמי זמניים. היא קבעה תהליך מעבר שאורכו לא יעלה על חמש שנים, ובו בחירות למועצה נבחרת והעברת סמכויות בשלבים. שאלות הסדר הקבע נדחו למשא ומתן מאוחר יותר, וההצהרה לא הכריזה רשמית על סיום מסע הטרור הערבי הראשון.
הכרה הדדית ומועצת ביניים
ב-9 בספטמבר החליפו ישראל ואש״ף מכתבי הכרה הדדית: אש״ף הכיר בזכותה של ישראל להתקיים בשלום ובביטחון, וישראל הכירה באש״ף כנציג האוכלוסייה הערבית. ארבעה ימים לאחר מכן חתמו שמעון פרס ומחמוד עבאס על ההצהרה בוושינגטון; ארצות הברית ורוסיה שימשו עדות לחתימה. הנוסח המלא של ההצהרה קובע שהמשא ומתן יקים מועצה נבחרת לתקופת מעבר שלא תעלה על חמש שנים, שתוביל להסדר קבע על בסיס החלטות מועצת הביטחון 242 ו-338.
ההסכם קבע בחירות, כוח משטרה זמני והעברת סמכויות מוגדרות. הוא קרא לכוחות הישראליים להיערך מחדש מחוץ לאזורים המאוכלסים, במקביל להעברת האחריות לסדר הציבורי ולביטחון הפנים בשלבים. ההצהרה עצמה לא הקימה את רשות השלטון; זו הוקמה במסגרת הסכם היישום לעזה וליריחו משנת 1994.
מה ההצהרה הותירה להמשך
הצדדים דחו את סוגיות ירושלים, הפליטים, היישובים הישראליים, הסדרי הביטחון, הגבולות והיחסים עם מדינות שכנות לשיחות על הסדר הקבע. הם גם קבעו רצף של צעדים: תקופת הביניים תחל עם נסיגת הכוחות הישראליים מעזה ומיריחו, והמשא ומתן על הסדר הקבע ייפתח לא יאוחר מתחילת השנה השלישית של תקופת הביניים. לכן המסמך קבע מסגרת למשא ומתן, ולא אמנה סופית או הסכם מלא.
החתימה גם לא קבעה מועד סיום רשמי ומוסכם להתקוממות. האלימות והעימות הפוליטי נמשכו לאחר הטקס, והיישום התקדם באמצעות הסכמים מאוחרים יותר. תקציר האו״ם לעשיית שלום מתאר את ההצהרה כבסיס לחמש שנים של ממשל עצמי זמני ולשיחות מאוחרות יותר על הסדר הקבע. במסמך לא נקבע מועד לסיום הפגנות או מעשי אלימות אחרים, והיישום המאוחר יותר היה תלוי בהסכמים ובהחלטות נוספים של שני הצדדים. הבחירות נועדו להתקיים בתוך תשעה חודשים מכניסת ההצהרה לתוקף, והמועצה הייתה אמורה לקבל את האחריות שהועברה לה בשלבים. ההסכם גם הקים ועדת קשר משותפת לישראל ולאש״ף כדי לטפל בסוגיות שיעלו בתקופת הביניים. לרקע על הדיפלומטיה האזורית שקדמה לכך, ראו התנתקות ירדן ותהליך מדריד.