פעילות צבאית ישראלית כפופה לכללי המשפט ההומניטרי הבינלאומי המחייבים הבחנה, מידתיות ואמצעי זהירות אפשריים. המבחן המשפטי לתקיפה משווה בין נזק אגבי צפוי לאזרחים לבין היתרון הצבאי המוחשי והישיר הצפוי. הדין אינו קובע מבחן ישראלי מיוחד בשתי רמות, הממזג כלל זה עם כללי אמנת האו״ם הנפרדים בדבר שימוש של מדינה בכוח.
מה דורשים כללי התקיפה
סעיף 57 לפרוטוקול הנוסף הראשון מפרט אמצעי זהירות למתכננים או למחליטים על תקיפות: לאמת את המטרה, לבחור אמצעים ושיטות אפשריים לצמצום נזק אגבי, ולבטל או להשעות תקיפה אם צפוי שהיא תגרום נזק מופרז. ה-ICRC מונה מידתיות ואמצעי זהירות בין הכללים המנהגיים.
יועצים משפטיים צבאיים מייעצים למפקדים בדבר הדין החל. מקבלי החלטות חייבים לפעול לפי הכללים הרלוונטיים תוך שימוש במידע ובאפשרויות המעשיות שעמדו לרשותם באותו זמן.
בית המשפט העליון של ישראל קובע גבולות משפטיים
בהוועד הציבורי נגד עינויים בישראל נ' ממשלת ישראל (בג״ץ 769/02), שניתן ב-14 בדצמבר 2006, דן בית המשפט העליון בחוקיותן של הריגות ממוקדות. הוא דחה קביעה גורפת מראש שלפיה כל תקיפה כזו חוקית או בלתי חוקית, וקבע שיש לבחון כל פעולה לפי הכללים החלים. פסק הדין דן בהבחנה, באמצעי זהירות, במידתיות ובעובדות של כל מקרה.
בפסק דינו מ-2005 בעניין עדאלה נ' מפקד כוחות צה״ל באזור יהודה ושומרון (בג״ץ 3799/02), דחה בית המשפט את נוהל „אזהרה מוקדמת” של צה״ל, שכלל תושבים ערבים בפעולות צבאיות. תיאור הפרקטיקה הלאומית של ה-ICRC מתעד את קביעת בית המשפט שצבא אינו רשאי להשתמש בתושבים מקומיים כמגינים אנושיים. פסק הדין מאשר שגם נהלי ביטחון כפופים למגבלות משפטיות.
שאלות משפטיות נפרדות נשארות נפרדות
מידתיות בתקיפה מסוימת היא שאלה של jus in bello. השאלה אם מדינה רשאית להשתמש בכוח מתוך הגנה עצמית לפי סעיף 51 למגילת האו״ם היא שאלה נפרדת של jus ad bellum, העוסקת בנחיצות ובמידתיות של עצם השימוש בכוח. אף אחד מהמבחנים אינו מתיר תקיפות נגד אזרחים או פוטר מהחובה לפעול לפי מערכת הכללים האחרת. למסלולי חקירה, ראו כיצד צה״ל חוקר חשדות להתנהלות פסולה.