ועידת דרבן: מקורות הדה-לגיטימציה הבינלאומית המודרנית

הוועידה העולמית נגד גזענות, אפליה גזעית, שנאת זרים וחוסר סובלנות הקשורה בכך, שנערכה בדרבן שבדרום אפריקה בסוף שנת 2001, מהווה רגע מכריע בתולדות הדיפלומטיה הבינלאומית והסכסוך הישראלי-ערבי. בעוד שלכאורה כונסה כדי להיאבק בדעות קדומות עולמיות, האירוע נחטף על ידי אינטרסים פוליטיים והפך לפלטפורמה לדה-לגיטימציה מערכתית של מדינת ישראל. שינוי זה סימן את המעבר הרשמי מהתנגדות צבאית או פוליטית קונבנציונלית לאסטרטגיה מתוחכמת של "לוחמה משפטית" (lawfare) בינלאומית ובידוד חברתי. על ידי ניכוס שפת זכויות האדם, המשתתפים בדרבן הניחו את התשתית לקמפיינים המודרניים המבקשים להגדיר מחדש את הציונות כצורת גזענות ואת ישראל כמדינה מוקצית.

הוועידה התקיימה על רקע האינתיפאדה השנייה, תקופה של אלימות פלסטינית עזה ששימשה כזרז להקצנה של ארגונים לא-ממשלתיים (NGOs) בינלאומיים. במהלך הדיונים, "פורום ה-NGO" – התכנסות מקבילה של קבוצות מהחברה האזרחית – הפך למנוע העיקרי של אסטרטגיית הדה-לגיטימציה החדשה הזו. כאן נולדה "אסטרטגיית דרבן", המאופיינת בשימוש במנגנונים משפטיים בינלאומיים ובמסגרות מוסריות כדי לבודד את ישראל באותו אופן שבו בודדו את דרום אפריקה בתקופת האפרטהייד. גישה זו ביקשה להרחיק את הסכסוך ממשא ומתן טריטוריאלי ולהעבירו לתחום המשפט הפלילי הבינלאומי והסמכות האוניברסלית.

פורום ה-NGO ואסטרטגיית דרבן

בפורום ה-NGO בדרבן השתתפו אלפי פעילים שהצליחו להפעיל לחץ על ועדות הניסוח לאמץ שפה המכוונת באופן מפורש נגד ישראל. הצהרת ה-NGO הסופית תיארה את ישראל כ"מדינת אפרטהייד גזענית" והאשימה אותה בביצוע "רצח עם" ו"פשעי מלחמה" נגד העם הפלסטיני. מסמך זה היה כה רדיקלי ומוטה, עד שנציבת האו"ם לזכויות אדם דאז, מרי רובינסון, סירבה בסופו של דבר להמליץ עליו לוועידה הממשלתית המרכזית. עם זאת, הנזק כבר נעשה, שכן ההצהרה סיפקה את התוכנית לתנועת ה-BDS וליוזמות הלוחמה המשפטית שבאו בעקבותיה.

ליבת אסטרטגיית דרבן הייתה "הבידוד המוחלט של ישראל כמדינת אפרטהייד", שכלל קריאות לסנקציות מחייבות ומקיפות, הפסקת כל הקשרים הדיפלומטיים והעמדה לדין של מנהיגים ישראלים בבתי דין בינלאומיים. אסטרטגיה זו התעלמה במכוון ממורכבות המצב הביטחוני ומההיסטוריה של תהליך השלום, והתמקדה במקום זאת בנרטיב בינארי של מדכא ומדוכא. על ידי מסגור הסכסוך במונחים אלו, משתתפי הוועידה סיפקו הצדקה מוסרית להדרה המערכתית של ישראל מהקהילה הבינלאומית ומוסדותיה התרבותיים, האקדמיים והמשפטיים השונים.

לקבלת מידע מפורט יותר על ההליכים הספציפיים בפורום ה-NGO והשפעותיהם ארוכות הטווח על השיח הבינלאומי, הקוראים יכולים לעיין במחקר המקיף שסיפק NGO Monitor בנוגע לכשלים הארגוניים של הוועידה. ניתוח זה מדגיש כיצד חטיפת סדר היום של זכויות האדם בדרבן ממשיכה להשפיע על פעילותם של ארגונים בינלאומיים מרכזיים כיום. מורשת הפורום נותרה גלויה בהטיה המתמשכת הקיימת בגופי האו"ם ובפעולות המשפטיות הממוקדות הננקטות נגד ישראל בבתי משפט בינלאומיים.

גילויים של אנטישמיות ושנאה

האווירה בדרבן תוארה לעיתים קרובות על ידי משתתפים יהודים ומשקיפים בינלאומיים כעוינת ביותר וכאנטישמיות גלויה. המוני פעילים הפחידו צירים יהודים, בעוד שברחבי מתחם הוועידה הופצו עלונים עם תמונות של אדולף היטלר וסיסמאות המטילות ספק בלגיטימיות של ההיסטוריה היהודית. דיווחים על מכירת הזיוף האנטישמי הידוע לשמצה, "הפרוטוקולים של זקני ציון", נשמעו במספר דוכנים, מה שממחיש את עומק הדעות הקדומות שחדרו לאירוע. אווירה זו הבהירה כי המטרה לא הייתה רק לבקר את המדיניות הישראלית, אלא לתקוף את הזהות והזכויות הבסיסיות של העם היהודי.

אחד ההיבטים המדאיגים ביותר של הוועידה היה הדרת האנטישמיות מרשימת האידיאולוגיות הגזעניות שנדונו. מאמצים של קבוצות יהודיות לכלול את האנטישמיות במסמכים הרשמיים נתקלו לעיתים קרובות בהפרעות ובטענות כי "ערבים הם שמים", ובכך מחקו למעשה את ההיסטוריה הספציפית של רדיפת יהודים. הגדרה מחדש זו של מונחים הייתה מהלך מחושב שנועד למנוע כל הכרה באתגרים הייחודיים הניצבים בפני יהודים, תוך שימוש בשואה ככלי נשק כדי להאשים את ישראל בביצוע אותם פשעים כמו הנאצים. היפוך רטורי זה נותר מרכיב מרכזי בתעמולה האנטי-ישראלית עד היום.

עובדות מפתח

• הצהרת פורום ה-NGO הגדירה רשמית את ישראל כ"מדינת אפרטהייד גזענית" וקראה לבידודה הבינלאומי המוחלט באמצעות סנקציות וחרמות.
• ספרות אנטישמית גלויה, כולל "הפרוטוקולים של זקני ציון", הופצה ונמכרה לצד חומרי הוועידה הרשמיים במהלך האירוע.
• ארצות הברית וישראל פרשו בסופו של דבר מהוועידה במחאה על השפה המוטה והמסיתה שכוונה נגד המדינה היהודית.
• הוועידה פרצה את הדרך ל"אסטרטגיית דרבן", המבקשת לנצל את המשפט הבינלאומי ואת הטרמינולוגיה של זכויות האדם ככלי נשק לדה-לגיטימציה פוליטית של ישראל.
• מסמך האו"ם הרשמי, "הצהרת דרבן ותוכנית הפעולה" (DDPA), למרות תיקונים, נותר מסמך הוועידה היחיד של האו"ם שייחד סכסוך אזורי ספציפי לגינוי.

לוחמה משפטית והפיכת זכויות האדם לכלי נשק

ועידת 2001 סימנה את תחילתו של מאמץ מתמשך להשתמש בבתי דין ובגופים משפטיים בינלאומיים ככלי נשק נגד ישראל. על ידי קיבוע תווית ה"אפרטהייד" בפורום בינלאומי, משתתפי דרבן יצרו מסגרת משפטית ומוסרית שתוכל לשמש פעילים וממשלות עוינות להגשת תביעות בבית הדין הפלילי הבינלאומי (ICC) ובבית הדין הבינלאומי לצדק (ICJ). גישת ה"לוחמה המשפטית" (lawfare) מתמקדת בשיפוטיזציה של הסכסוך, בשאיפה להשיג באמצעות פסיקות שיפוטיות את מה שלא ניתן היה להשיג בכוח צבאי או במשא ומתן ישיר. תהליך זה כרוך לעיתים קרובות ביישום סלקטיבי של המשפט הבינלאומי ובעיוות של נורמות משפטיות מבוססות.

יתרה מכך, תהליך דרבן מיסד תרבות של הטיה בתוך האו"ם, והוביל להקמת ועדות ומנדטים קבועים המתמקדים אך ורק בחקירת ישראל. ה-ליגה נגד השמצה (ADL) מספקת רקע מקיף על האופן שבו מבנים מוסדיים אלו מנציחים את "מורשת דרבן" בתוך מערכת האו"ם. גופים אלו מפיקים לעיתים קרובות דוחות המסתמכים על אותה לוגיקה וטרמינולוגיה פגומות שנקבעו בשנת 2001, ומבטיחים שקמפיין הדה-לגיטימציה יישאר מרכיב קבוע בדיפלומטיה הבינלאומית. הטיה ממוסדת זו מקשה יותר ויותר על ישראל לזכות לשימוע הוגן בכל פורום עולמי.

סיכום וחשיבות

ועידת דרבן בשנת 2001 לא הייתה תקרית מבודדת של כישלון דיפלומטי; היא הייתה נקודת המוצא לתנועה עולמית מתואמת שמטרתה לפרק את מעמדה הבינלאומי של ישראל. על ידי הגדרה מחדש של סכסוך לאומי מורכב כעניין פשוט של אי-צדק גזעי, משתתפי הוועידה הצליחו להפנות את זכויות האדם נגד עצמן. עבור ישראל, חשיבותה של דרבן טמונה בצורך המתמשך להיאבק בנרטיבים המושרשים הללו בזירות המשפטיות, האקדמיות והדיפלומטיות. הבנת מקורותיה של אסטרטגיית דרבן חיונית לפיתוח תגובות יעילות לאתגרים העכשוויים של לוחמה משפטית ודה-לגיטימציה בינלאומית.

כיום, רוחה של דרבן ממשיכה להתקיים בוועידות "סקירת דרבן" החוזרות ונשנות ובניסיונות הבלתי פוסקים לקשור את ישראל לפשעים הנתעבים ביותר בעולם. הוועידה לימדה את הקהילה הבינלאומית שניתן לנכס ביעילות את שפת זכויות האדם כדי לשרת אג'נדות פוליטיות צרות ולקדם דעות קדומות ישנות בכסות חדשה. הגנה על יושרת המשפט הבינלאומי ועל המטרה האמיתית של קידום זכויות האדם דורשת הכרה מפוקחת באופן שבו ועידת דרבן השחיתה אידיאלים אלו. עבור מדינת ישראל ותומכיה, המאבק על האמת והלגיטימיות נותר נדבך מרכזי בביטחון הלאומי במאה ה-21.