ישראל ולבנון חתמו על הסכם 17 במאי ב־1983, לאחר חודשים של משא ומתן בתיווך ארצות הברית. הוא קבע סיום למצב המלחמה, כיבוד הדדי של הריבונות, הסדרי ביטחון ונסיגה ישראלית הקשורה ליציאת כוחות זרים אחרים. ההסכם לא נכנס לתוקף: סוריה התנגדה לו, הסכסוך הפנימי בלבנון החריף, וממשלתו של הנשיא אמין ג׳ומאייל ביטלה אותו ב־5 במרץ 1984.
מה קבע ההסכם
ההסכם נחתם ב־17 במאי 1983 וביקש לנרמל את היחסים ולסיים את מצב המלחמה בין שתי המדינות. הוא כלל הוראות ביטחוניות ומתווה לנסיגה ישראלית. יישומו הותנה בנסיגתם הרחבה יותר של כוחות זרים, ובהם הכוחות הצבאיים של סוריה. הנוסח המלא של ההסכם מפרט את הנסיגה ואת אזור הביטחון, וקובע כי נדרש אשרור כדי שייכנס לתוקף. נשיא ארצות הברית רונלד רייגן הציג בפומבי את החתימה כצעד לקראת נסיגת כוחות זרים והשבת ריבונותה של לבנון. הצהרת רייגן על החתימה מתעדת את המטרה שהממשל הציג.
מדוע ההסכם קרס
נשיא סוריה חאפז אל־אסד דחה את ההסכם מחשש שיגביר את השפעת ישראל בלבנון. סוריה השאירה את כוחותיה במדינה ועודדה התנגדות לבנונית לג׳ומאייל. גם ממשלת לבנון נחלשה בשל מלחמת האזרחים ולא יכלה לכפות את ההסכם על הפלגים היריבים במדינה. סקירת המשבר של מחלקת המדינה האמריקאית מתארת את התנגדות סוריה ואת תמיכתה במתנגדיו של ג׳ומאייל. ההסכם נחתם אך מעולם לא נכנס לתוקף; לבנון ביטלה אותו ב־5 במרץ 1984.
ב־1983 פרצו בשוף קרבות בין כוחות לבנון למיליציות פרו־סוריות, לאחר שישראל נסוגה מהאזור. העימות פגע בסמכות הממשלה וביכולתה ליישם את ההסכם. לנוכח לחץ פנימי וחיצוני גובר, ביטלה ממשלתו של ג׳ומאייל את ההסכם ב־5 במרץ 1984. לכן ההסכם נותר מסמך דיפלומטי חשוב, אך לא הפך להסכם שלום תקף בין ישראל ללבנון.
ההסכם בא בעקבות פלישת ישראל ב־1982 והמצור על ביירות. קראו כיצד עזב אש״ף את ביירות וכיצד התפתחה רצועת הביטחון של ישראל.