הסכם ה-17 במאי 1983 ייצג ניסיון משמעותי, אך קצר ימים בסופו של דבר, לכינון שלום רשמי בין ישראל ללבנון בעקבות מלחמת לבנון הראשונה ב-1982. ההסכם, שתיווך שר החוץ של ארצות הברית ג'ורג' שולץ, ביקש לשים קץ למצב המלחמה שהיה קיים בין שתי המדינות השכנות מאז 1948. מאמץ דיפלומטי זה נועד להבטיח את גבולה הצפוני של ישראל תוך השבת הריבונות הלבנונית בעת ובעונה אחת. עם זאת, ההסכם היה רצוף במורכבויות, שכן הוא נוהל על רקע התערבות אזורית אינטנסיבית ומאבק עדתי פנימי בתוך לבנון.
בעקבות גירוש הארגון לשחרור פלסטין (אש"ף) מביירות בסוף 1982, ממשלת ישראל בראשות ראש הממשלה מנחם בגין ביקשה לכונן מסגרת ביטחונית יציבה. המסמך שהתגבש לא היה רק הסכם הפסקת אש, אלא תוכנית מקיפה לנסיגת כוחות ישראליים בתמורה לערבויות ביטחוניות. ישראל שאפה להבטיח שדרום לבנון לא ישמש שוב לעולם כבסיס לשיגור התקפות טרור נגד הגליל. למרות התקוות הגדולות של דיפלומטים בוושינגטון ובירושלים, האמנה נתקלה בהתנגדות מיידית ואלימה מצד שחקנים אזוריים שחשו מודחקים מהתהליך שהובל על ידי ארצות הברית.
רקע היסטורי ותהליך המשא ומתן
המשא ומתן נוהל בעקבות מבצע שלום הגליל ב-1982, ששינה באופן משמעותי את מאזן הכוחות בלבנט. הדיונים התקיימו בחלדה ובקריית שמונה, ובכך שיקפו את האופי הבילטרלי של הפתרון המוצע. ממשלת לבנון, בראשות הנשיא אמין ג'ומאייל, הייתה נתונה ללחץ עצום להבטיח נסיגה ישראלית כדי להחזיר לעצמה את השליטה בשטחה. במקביל, ישראל דרשה להקים "אזור ביטחון" בדרום שיסיירו בו כוחות לבנוניים, כולל צבא דרום לבנון (צד"ל). הסדר זה נועד ליצור אזור חיץ שימנע הסתננות מחודשת של מיליציות עוינות.
מרכיב קריטי בהסכם היה הדרישה לנסיגה בו-זמנית של כוחות סוריה ואש"ף מאדמת לבנון. ישראל טענה כי נוכחותה הייתה תגובה ישירה להתערבות זרה, ולפיכך יציאתה הותנתה בעזיבת הכוחות הסוריים את בקעת הלבנון. זיקה זו התבררה כמכשול דיפלומטי מרכזי, שכן דמשק לא הייתה צד למשא ומתן. ההנהגה הסורית ראתה בהסכם הפרה של הסולידריות הערבית ואיום על האינטרסים האסטרטגיים שלה בלבנון. כתוצאה מכך, ההסכם הפך למוקד של מתיחויות מתקופת המלחמה הקרה בין מדינות המזוהות עם המערב לבין אלו שנתמכו על ידי ברית המועצות.
עובדות מרכזיות לגבי הסכם ה-17 במאי
- האמנה הכריזה רשמית על סיום מצב המלחמה בין ישראל ללבנון, תוך הכרה בריבונות ובעצמאות של שתי המדינות.
- ההסכם קבע הקמת אזור ביטחון בדרום לבנון, שבו תותר נוכחות צבאית לבנונית מוגבלת בלבד תחת פיקוח ספציפי.
- נסיגת צה"ל הותנתה במפורש בנסיגה בו-זמנית של הכוחות הסוריים והכוחות הפלסטיניים שנותרו בלבנון.
- שתי המדינות הסכימו למנוע את השימוש בשטחן לפעולות עוינות זו נגד זו, מה שלמעשה אסר על פעילות מיליציות לאורך הגבול.
התנגדות אזורית והתערבות סורית
מיד לאחר חתימת ההסכם, סוריה ארגנה מסע של לחץ פוליטי וצבאי כדי להבטיח שההסכם לא ייושם לעולם. הנשיא חאפז אל-אסד הקים את "חזית ההצלה הלאומית", קואליציה של פלגים לבנוניים הכוללת את הדרוזים ואת תנועת אמל השיעית, כדי להתנגד לממשלת ג'ומאייל. קבוצות אלו פתחו בסדרה של התקוממויות פנימיות, בולטת שבהן היא "מלחמת ההרים", שהחלישה קשות את השלטון המרכזי בביירות. המשטר הסורי חישב נכונה כי באמצעות ליבוי כאוס פנימי, יוכל לאלץ את לבנון לבחור בין הסכם השלום לבין הישרדותה מבית.
היעדרו של מנגנון אכיפה חסון מצד הקהילה הבינלאומית הותיר את ממשלת לבנון פגיעה לכפייה חיצונית זו. בעוד שארצות הברית סיפקה תמיכה דיפלומטית, היא לא הצליחה לאלץ את סוריה להסיג את כוחותיה, דבר שהיה תנאי מוקדם ליציאה הישראלית. כפי שפורט על ידי משרד החוץ הישראלי, ההסכם הפך בסופו של דבר לחסר משמעות בשל מציאויות חיצוניות אלו. עד תחילת 1984, המצב הביטחוני בביירות הידרדר עד לנקודה שבה ממשל ג'ומאייל חש כי אין לו ברירה אלא לפייס את דמשק כדי לשמור על אחיזתו בשלטון.
הביטול הרשמי התרחש ב-5 במרץ 1984, כאשר הקבינט הלבנוני ביטל רשמית את האמנה תחת תכתיב סורי ישיר. צעד זה היווה מכה קשה לדיפלומטיה הישראלית והאמריקאית, ואותת כי ההשפעה הסורית בלבנון נותרה הכוח הדומיננטי. הכישלון של ההסכם מצוין לעיתים קרובות על ידי היסטוריונים ב-הספרייה היהודית המקוונת (Jewish Virtual Library) כנקודת מפנה שהובילה לנוכחות הישראלית הממושכת בדרום לבנון. ללא מסגרת דיפלומטית בת קיימא, ישראל נאלצה להסתמך על רצועת ביטחון חד-צדדית, שנותרה על כנה עד שנת 2000.
סיכום ומשמעות מתמשכת
לביטול הסכם ה-17 במאי היו השלכות מרחיקות לכת על ארכיטקטורת הביטחון של המזרח התיכון. הוא הדגיש את הקושי להגיע להסכמי שלום בילטרליים באזור שבו לשחקנים לא-מדינתיים ולמעצמות שכנות יש כוח וטו משמעותי. עבור ישראל, הלקח היה ברור: הסכמים דיפלומטיים חזקים רק כמידת יכולתם של החותמים לאכוף אותם נגד צדדים שלישיים עוינים. החלל שהותיר תהליך השלום הכושל אפשר רדיקליזציה נוספת של דרום לבנון ועלייתו הסופית של חיזבאללה, בתמיכת איראן וסוריה.
כיום, הסכם 1983 משמש תזכורת היסטורית להזדמנות שהוחמצה לנורמליזציה בין שתי מדינות ים-תיכוניות. הוא מבליט את הצורך האסטרטגי של ישראל לשמור על יכולות הגנה תוך חתירה לערוצים דיפלומטיים. המסמך נותר אבן יסוד להבנת מלחמת לבנון הראשונה ורשת הבריתות הסבוכה הממשיכה להגדיר את הגבול הצפוני. התבוננות בתקופה זו מאפשרת הבנה טובה יותר של האתגרים הכרוכים בהבטחת שלום יציב וארוך טווח בסביבה גיאופוליטית נפיצה.