צבא דרום לבנון (צד״ל) היה מיליציה לבנונית שנתמכה בידי ישראל ופעלה באזור הגבול לאחר הנסיגה החלקית של ישראל ב־1985. ישראל החזיקה שם רצועת ביטחון עד שהוציאה ממנה את כוחותיה במאי 2000. ההסדר נועד להרחיק התקפות חמושות מיישובי צפון ישראל, אך האזור הפך גם לזירת עימות ממושכת שגבתה קורבנות משני הצדדים.
מכוחו של חדאד לצד״ל
הכוח התפתח ממיליציות נוצריות לבנוניות שהיו בעלות ברית של ישראל בסוף שנות השבעים, בתחילה בפיקודו של רב־סרן סעד חדאד. הסקירה על קשרי ישראל עם הכוחות המקומיים מתארת את הברית המוקדמת. לאחר מותו של חדאד ב־1984 אורגן הכוח מחדש כצבא דרום לבנון, בפיקוד אנטואן לח׳ד. אנשיו באו מכמה קהילות מקומיות והרכבו השתנה עם הזמן; אין לתארו כמייצג את כל הנוצרים או את כל תושבי דרום לבנון.
ב־1985 נסוגה ישראל מחלקים נרחבים בלבנון, אך השאירה כוחות באזור הגבול והסתמכה על עמדות צד״ל ועל שיתוף הפעולה עמו. צד״ל אייש מחסומים ומוצבים ונלחם בקבוצות חמושות, ובייחוד בחיזבאללה, שצמח במהלך שנות השמונים בתמיכת איראן. מדיניות ישראל הציבה את צד״ל בחזית ההתקפות ופעולות התגמול. הכרונולוגיה של מחלקת המדינה האמריקאית על לבנון מתארת את הכישלון במאמץ הדיפלומטי להשיג נסיגה מוסכמת ואת הנסיגה הישראלית המאוחרת מהשוף.
סופה של רצועת הביטחון
במאי 2000 הודיעה ישראל על נסיגה חד־צדדית. צד״ל קרס במהירות; רבים מאנשיו עברו לישראל, ואחרים נשארו בלבנון ונעצרו או הועמדו לדין. הנסיגה סיימה את הנוכחות הצבאית של ישראל ברצועה, אך לא את העימות בין ישראל לחיזבאללה. ישראל הציגה את רצועת הביטחון כהגנה על גבולה הצפוני; היעד שהציג הנשיא רייגן ב־1983 תיאר גם הוא לבנון שלא תשמש עוד נקודת יציאה להתקפות על ישראל. משך ההסדר והמחיר האנושי שלו עיצבו ויכוח מתמשך בישראל ובלבנון.
הסדר הביטחון בא בעקבות המערכה של 1982 ותוצאותיה המדיניות. ראו את הרקע למבצע שלום הגליל ואת הסיבות לכישלון ההסכם מ־1983.