ישראל אינה חברה באמנת רומא, אך בית הדין הפלילי הבינלאומי (ICC) אומר שביכולתו להפעיל סמכות שיפוט טריטוריאלית ב„מצב פלסטין” משום שפלסטין הצטרפה לאמנה וקיבלה את סמכות השיפוט ביחס לפשעים לכאורה מאז 13 ביוני 2014. ב־5 בפברואר 2021 קבעה הלשכה המקדמית הראשונה, ברוב דעות, שסמכותו הטריטוריאלית של בית הדין לצורכי האמנה משתרעת על עזה, יהודה ושומרון ומזרח ירושלים. הלשכה לא הכריעה אם פלסטין היא מדינה לפי המשפט הבינלאומי הכללי ולא קבעה גבולות עתידיים.
המסלול האמנותי שבו השתמש בית הדין
פלסטין הפקידה כתב הצטרפות ב־2 בינואר 2015; אמנת רומא נכנסה לתוקף עבורה ב־1 באפריל 2015. הצהרה לפי סעיף 12(3) קיבלה את סמכות השיפוט החל מ־13 ביוני 2014. בשנת 2018 הפנתה פלסטין את המצב לתובע. סעיף 12(2)(א) לאמנת רומא מאפשר סמכות שיפוט כאשר ההתנהגות התרחשה בשטחה של מדינה שהיא צד לאמנה או של מדינה שקיבלה את סמכות בית הדין. התובע ביקש מהשופטים להבהיר איזה שטח נכלל לפני פתיחת החקירה.
הלשכה נימקה כי הצטרפות פלסטין נעשתה בהליך הרגיל, וכי אין לה סמכות לבחון מחדש את קבלתה בידי אספת המדינות החברות. לשאלה המוגבלת של סמכות השיפוט היא החילה את מסגרת המדינה החברה וקבעה את היקף התחולה הטריטוריאלית של התיק. הלשכה הגבילה במפורש את הכרעתה לסמכות שיפוט טריטוריאלית מכוח אמנת רומא.
התנגדות ישראל וגבולות ההכרעה
ישראל דוחה את סמכות בית הדין ביחס לאזרחיה וחולקת על ההנחה שפלסטין יכולה להאציל סמכות פלילית ביחס לשטח הזה. רוב חברי הלשכה קבעו שאין צורך בהסכמת ישראל, משום שהסתמכו על סמכות שיפוט טריטוריאלית כפי שהוגדרה בהחלטת 2021. השופט פטר קובאץ' חלק בדעת מיעוט בחלק מהנושאים, וטען שפלסטין אינה המדינה שבשטחה התרחשה ההתנהגות לעניין סעיף 12(2)(א). חילוקי הדעות מבהירים שהנימוק בעניין סמכות השיפוט היה שנוי במחלוקת גם בתוך הלשכה עצמה.
קיומה של סמכות שיפוט אינו מוכיח את אשמתו של נאשם. על התובעים להוכיח כל פשע מיוחס ואת אחריותו של הנאשם לפי אמנת רומא. החלטת הלשכה המקדמית משנת 2021 כללה דעת מיעוט חלקית. פלסטין הצטרפה לאמנת רומא ב־2015, קיבלה את סמכות השיפוט החל מ־13 ביוני 2014, והפנתה את המצב לתובע ב־2018. בית הדין פתח בחקירתו ב־2021. הוראות הסמכות באמנת רומא קובעות את סמכות בית הדין במצב הזה.