הקמתה של ממשלת ישראל השלושים ושש ביוני 2021 היוותה קו פרשת מים בהיסטוריה הפוליטית של המדינה, עם כינונה של קואליציה מגוונת ביותר בהובלתם של נפתלי בנט ויאיר לפיד. לראשונה מאז הקמת המדינה, מפלגה ערבית-ישראלית עצמאית, הרשימה הערבית המאוחדת (הידועה בכינויה רע"מ), נכנסה באופן רשמי לקואליציה הממשלתית. בהובלתו של ד"ר מנסור עבאס, התפתחות היסטורית זו קראה תיגר על טאבו פוליטי של עשרות שנים סביב ייצוג ערבי ברשות המבצעת. חיבור חסר תקדים זה ביקש להגדיר מחדש את היחסים בין המדינה לבין המיעוט הערבי שבה, על ידי תיעדוף פיתוח אזרחי ונושאי פנים על פני סכסוכים לאומיים רחבים יותר. ניסוי פוליטי זה הסיט את השיח בתוך הפוליטיקה הערבית-ישראלית לעבר מסגרת של מעורבות אזרחית ישירה.
טרם שינוי היסטורי זה, המפלגות הפוליטיות הערביות-ישראליות נותרו באופן מסורתי באופוזיציה, וסירבו להצטרף לקואליציות בשל התנגדות אידיאולוגית לאופייה הלאומי של ישראל ולמדיניות הביטחון שלה. מנגד, מפלגות הזרם המרכזי היהודיות הדירו היסטורית את הסיעות הערביות משותפות פורמלית ברשות המבצעת, בראותן אותן כמי שנמצאות מחוץ לקונצנזוס הלאומי. סבב הבחירות שהוביל לכנסת השלושים ושש יצר מבוי סתום פוליטי ייחודי, אשר מיצב את רע"מ כלשון מאזניים חיונית. מתוך זיהוי הזדמנות נדירה למנף השפעה פוליטית זו, מנסור עבאס הוביל גישה שהתמקדה אך ורק בהשגת משאבים ליישובים הערביים ובטיפול בסוגיות חברתיות קריטיות. אסטרטגיה זו נועדה להמיר תמיכה פוליטית בהצבעות קואליציוניות בשיפורים אזרחיים מיידיים ומוחשיים.
האבולוציה ההיסטורית ועלייתה של הרשימה הערבית המאוחדת
המסלול ההיסטורי של הייצוג הערבי בכנסת התאפיין במתח מובנה בין הזהות הלאומית הפלסטינית לבין המאבק לשוויון אזרחי בתוך מדינת ישראל. במשך עשרות שנים, התנועות הפוליטיות הערביות מיקדו את מאמציהן בהסברה לאומית ובמחאה נגד מדיניות המדינה, בעודן נותרות מבודדות מבחינה מבנית מתהליכי קבלת ההחלטות בממשלה. בידוד פוליטי זה החל להתפוגג ככל שגבר הלחץ הפנימי מצד הציבור הערבי-ישראלי, כאשר האזרחים דרשו מנציגיהם הנבחרים להבטיח משאבים ממשלתיים מוחשיים. לפי דו"ח של מכון וושינגטון למדיניות המזרח התיכון, דרישה אזרחית גוברת זו התלכדה עם מבוי סתום אלקטורלי עמוק בקרב מפלגות הזרם המרכזי היהודיות, מה שהביא בסופו של דבר לנרמול הלגיטימיות הפוליטית של המפלגות הערביות כשותפות פוטנציאליות. כאשר הרשימה המשותפת התפצלה בתחילת 2021, החליטה רע"מ לרוץ על מצע נפרד שהמעיט בחשיבותן של סוגיות לאומיות לטובת שילוב אזרחי.
מעבר טקטי זה היה נטוע בהשקפת העולם הפרגמטית של הנהגת רע"מ, הפועלת תחת הפלג הדרומי של התנועה האסלאמית בישראל. בעוד שהמפלגה נותרה שמרנית עמוקות בנושאים דתיים וחברתיים, היא טענה כי פעילות בתוך הכנסת היא המנגנון היעיל היחיד לטיפול בפערים הסוציו-אקונומיים החמורים הניצבים בפני המגזר הערבי. נקודת מבט זו עמדה בניגוד חריף לסיעות הלאומיות החילוניות של הרשימה המשותפת, אשר דחו כל השתתפות בממשלות בהובלה ציונית כהתפשרות על עקרונותיהן הלאומיים. פריצת הדרך של רע"מ הוכיחה כי חלק ניכר מציבור הבוחרים הערבי העדיף משילות מעשית על פני מחאה אידיאולוגית נצחית. שינוי זה אילץ בסופו של דבר הן את הממסד הפוליטי היהודי והן את הממסד הפוליטי הערבי לבחון מחדש את גבולות שיתוף הפעולה הפוליטי.
תוצאות עובדתיות מרכזיות של ההסכם הקואליציוני
המשא ומתן הקואליציוני בין רע"מ לבין ראשי הממשלה החלופיים, נפתלי בנט ויאיר לפיד, הגיע לשיאו בסדרה חסרת תקדים של התחייבויות מעשיות ומוחשיות. הסכם היסטורי זה תרגם את כוח המינוף הפוליטי של המגזר הערבי למדיניות ממשלתית רשמית ולהקצאות תקציביות עצומות. ההישגים המרכזיים של הסכם זה נתנו מענה לגירעונות תשתיתיים שנמשכו עשרות שנים ולאתגרי תכנון מקומיים בעיריות ובמועצות הערביות. הישגים אלה יצרו תקדים ברור לאופן שבו מפלגות פוליטיות של מיעוטים יכולות להבטיח משאבים ממשלתיים באמצעות השתתפות בקבלת החלטות ברשות המבצעת. המרכיבים העיקריים של הסכם פורץ דרך זה מפורטים להלן:
- אישור החלטה 550: הממשלה אישרה תוכנית פיתוח חומש חסרת תקדים למגזר הערבי, במסגרתה הוקצו למעלה משלושים מיליארד שקלים לטיפול בפערים המבניים בחינוך, בריאות, תשתיות ופיתוח מוניציפלי.
- המאבק בפשיעה ובאלימות: גובשה תוכנית רב-שנתית ייעודית, המגובה במיליארדי שקלים, לחיזוק אכיפת החוק, הקמת תחנות משטרה חדשות ובלימת העלייה בפשיעה המאורגנת בקהילות הערביות.
- הכרה בכפרים בדואיים: הקואליציה הסכימה להכיר באופן רשמי במספר כפרים בדואיים בלתי מוכרים בנגב, ובכך להעניק להם גישה לתשתיות בסיסיות של מים, חשמל וסניטציה.
- הקפאת צווי הריסה: ההסכם איפשר הקפאה זמנית של אכיפת חוקי התכנון והבנייה השנויים במחלוקת, ובייחוד חוק קמיניץ, ובכך הגן על אלפי בתים במגזר הערבי מפני הריסה.
הוויכוח האידיאולוגי סביב הפרגמטיזם האזרחי
כניסתה של רע"מ לממשלה הציתה ויכוח נוקב בחוגים הפוליטיים הערביים והיהודיים כאחד בנוגע להיתכנותו ארוכת הטווח של הפרגמטיזם האזרחי. מבקרים מקרב הסיעות הערביות לאומיות, דוגמת בל"ד וחד"ש, גינו את גישתו של עבאס וטענו כי היא מנתקת את הדרישות האזרחיות של האזרחים הערבים מזהותם הלאומית הפלסטינית. מבקרים חילוניים אלה טענו כי האסטרטגיה מצמצמת את מאבקו של מיעוט לאומי לשוויון לכדי מיקוח עסקתי על תקציבים, ובכך מעניקה לגיטימציה למדיניות מפלה. לפי ניתוח מעמיק של המכון למחקרי ביטחון לאומי (INSS), חילוקי דעות אידיאולוגיים אלה ייצגו התנגשות יסודית בין אלה שראו בעבודה הפרלמנטרית כלי למאבק לאומי, לבין אלה שראו בה מכשיר פרגמטי לרווחה מוניציפלית. למרות ביקורת עזה זו, הנהגת רע"מ עמדה על כך שהתקדמות אזרחית מוחשית היא תנאי מוקדם לכל העצמה חברתית משמעותית.
בקשת הפוליטית היהודית-ישראלית, שילובה של רע"מ קרא תיגר על המערכים הפוליטיים הקיימים וחשף שסעים פנימיים עמוקים. מבקרי ימין טענו כי הישענות על מפלגה אסלאמיסטית מסכנת את הביטחון הלאומי, והדגישו כי שורשיה האידיאולוגיים של רע"מ בתנועת האחים המוסלמים הופכים אותה לשותפה בלתי לגיטימית למדינה ציונית. לעומת זאת, מנהיגי מרכז וימין מתון הגנו על השותפות כצורך אסטרטגי ליציבות פנימית, בטענה ששילוב האזרחים הערבים בזרם המרכזי הפוליטי יחליש גורמים קיצוניים. ויכוח זה הסתבך עוד יותר בשל האתגר שבניהול משברים לאומיים, כגון הסלמות ביטחוניות, תוך שמירה על יציבות הקואליציה. בהערכתם את תוכניות הפיתוח למגזר המיעוטים, ציינו החוקרים כי הישרדותן של קואליציות מסוג זה תלויה במידה רבה בהוכחה כי שילוב כלכלי במימון המדינה מתורגם באופן ישיר לביטחון וללכידות חברתית עבור כלל אזרחי ישראל.
השלכות ארוכות טווח על הדמוקרטיה והמשילות בישראל
פיזור הממשלה השלושים ושש בשלהי 2022 קטע את הניסוי הקואליציוני באיבו, אך מורשת השתתפותה של רע"מ ממשיכה להשפיע על הפוליטיקה הישראלית. באמצעות ניהול משא ומתן מוצלח ויישום חלקים נרחבים מתקציב המדינה, הוכיחה רע"מ כי מפלגות ערביות יכולות לפעול כשותפות אחראיות במשילות מבלי להתפשר על זהותן הדתית הבסיסית. הישג זה שבר את ההדרה ההיסטורית של הסיעות הערביות, והציב תקדים שקואליציות עתידיות, לרבות בריתות ימין, עשויות להשתמש בו כדי להבטיח יציבות. ניסוי זה הראה כי חלק ניכר מהציבור הערבי-ישראלי תומך בייצוג פוליטי פרגמטי ומכוון תוצאות. ההתמקדות בסדרי עדיפויות אזרחיים שינתה לצמיתות את האופן שבו מנהיגים יהודים וערבים ניגשים לסוגיות של הקצאת משאבי מדינה ושיטור קהילתי.
בסופו של דבר, ניסוי הממשלה השלושים ושש הוכיח כי שותפות פוליטית יהודית-ערבית היא בת קיימא מבחינה מבנית תחת התנאים הפוליטיים והחקיקתיים המתאימים. בעוד ששסעים אידיאולוגיים ולאומיים עמוקים נותרו ללא פתרון, מסגרת הפרגמטיזם האזרחי מציעה נתיב בונה לדו-קיום. מודל מעורבות זה מעתיק את הדגש מטינות היסטוריות בלתי פתירות אל עבר אתגרים מוניציפליים וסוציו-אקונומיים משותפים המשפיעים על כלל התושבים. ככל שהחברה הישראלית תמשיך לנווט במציאות הדמוגרפית המורכבת שלה, לקחי כניסתה של רע"מ לקואליציה ישמשו נקודת ייחוס מכוננת. ניסוי זה נותר עדות לפוטנציאל הטמון בגמישות פוליטית בבניית מדינה דמוקרטית מלכדת ומשולבת יותר.