העברית המודרנית אימצה הגייה ספרדית משום שמחדשי השפה רצו ליצור תקן דיבור משותף, ובן־יהודה ראה בעברית הספרדית דגם מעשי ליהודים מקהילות שונות. התוצאה לא הייתה העתק מלא של מסורת מסוימת: ההגייה הישראלית שמרה על חמש התנועות הספרדיות לצד מאפייני עיצורים שעוצבו בהשפעת הגיות יהודיות אחרות.
מדוע לבחור בהגייה משותפת?
קהילות יהודיות שימרו דרכים שונות לקרוא עברית בקול. בסוף המאה התשע־עשרה התקיימו זו לצד זו הגיות אשכנזיות, ספרדיות ומזרחיות. בירושלים נחשף בן־יהודה לעברית ספרדית והגיע למסקנה שהיא יכולה לשמש דוברים מרקעים מגוונים. ועד הלשון העברית דן בהמשך בשאלה אילו צלילים ייקבעו כתקן בבתי הספר ובדיבור הציבורי, כפי שמתואר בההיסטוריה באנציקלופדיה יודאיקה ובתולדות האקדמיה.
המסורת הספרדית הציעה דגם מעשי, בין השאר משום שדוברי עברית בירושלים השתמשו בה כדי לתקשר בין קהילות. הבחירה שיקפה גם את מאמציהם של מחדשי השפה לבנות שפה מדוברת משותפת. אין פירושה שכל ההגיות האזוריות נעלמו או שכל מאפיין בהגייה הישראלית המודרנית מקורו בעברית הספרדית. הביוגרפיה של בן־יהודה באנציקלופדיה יודאיקה מתארת את שיקוליו ואת עבודת התקנון של הוועד.
מה נשמר ומה השתנה בעברית המודרנית
מאפיין ספרדי ברור אחד הוא מערכת של חמש תנועות: a, e, i, o ו־u. האקדמיה ללשון העברית משווה אותה לשבע איכויות התנועה המיוצגות במערכת הניקוד המקראית הטברנית. בדיבור, העברית המודרנית פועלת בדרך כלל לפי מערכת חמש התנועות, אף שבטקסטים מנוקדים הכתיב משמר את מערכת הניקוד העתיקה, כפי שמפורט בהנחיות הכתיב של האקדמיה.
העברית הישראלית המודרנית משקפת גם מאפייני הגייה שאינם תואמים לכל המסורות הספרדיות. עיצורים מסוימים הקשורים לקריאה העברית המסורתית, ובהם צלילים לועיים, נחלשו או נעלמו אצל דוברים רבים; קהילות אחרות שימרו אותם. מערכת הצלילים המודרנית התפתחה ממגע בין דוברים מרקעים שונים. סקירת האקדמיה מסבירה שמסורות התנועות נשמרו בקהילות יהודיות ושההגייה הישראלית אינה תואמת בכל היבט את ההגייה הטברנית.
לכן אימוץ התקן כלל בחירה ושינוי. העברית קיבלה הגייה משותפת להוראה ולשימוש הציבורי, ובה בעת דיבורן של קהילות שונות המשיך לתרום לשפה.
ראו כיצד ועד הלשון עסק במינוח ובהגייה, או קראו את הכרונולוגיה הקצרה של תחיית העברית.