אנטישמיות היא דעה קדומה כלפי יהודים או שנאה כלפיהם. היא באה לידי ביטוי בטענות שהיהודים מסוכנים או חסרי נאמנות כקבוצה, בתיאוריות קונספירציה על כוחם של היהודים, ובמעשים המדירים יהודים או תוקפים אותם משום שהם יהודים. השואה הייתה הביטוי המודרני הקטסטרופלי ביותר שלה: גרמניה הנאצית ובעלות בריתה רצחו שישה מיליון יהודים באירופה בין השנים 1933 ו־1945.
העמוד הזה סוקר את ההיסטוריה, מרעיונות נגד יהודים בעת העתיקה ובימי הביניים ועד לאנטישמיות גזעית מודרנית ולשואה. בעמודים קשורים מוסבר כיצד אנטישמיות פועלת בחיי היומיום ובמדיניות ציבורית, כיצד הכחשת השואה מעוותת את התיעוד ההיסטורי, וכן מתי ביטוי נגד ישראל חוצה את הגבול לאנטישמיות.
מדעות קדומות בעת העתיקה למיתוסים של ימי הביניים
דעות קדומות נגד יהודים קדמו למילה המודרנית. מוזיאון השואה של ארצות הברית עוקב אחר רעיונות אירופיים נגד יהודים עד לעת העתיקה ולנצרות הקדומה. באלף הראשון לספירה, כמה ממנהיגי הכנסייה קידמו האשמה קולקטיבית של היהודים במותו של ישו, וראו בסירובם של יהודים להתנצר עדות לחוסר נאמנות. תורות אלה הופצו בחברות שבהן היהודים היו מיעוט, וסייעו להפוך את השוני הדתי לעילה להדרה.
עלילת דם הייתה כזב מסוכן במיוחד: האשמת שווא שלפיה יהודים רצחו ילדים נוצרים לצורכי פולחן. המקרה האירופי הראשון מימי הביניים המתועד לפי המוזיאון נגע לוויליאם מנוריץ' בשנת 1144. בשנת 1475 עונו יהודים בטרנט עד שהודו, והוצאו להורג לאחר שמותו של ילד יוחס להם בכזב. האשמות כאלה הפכו שמועות לאלימות והתחדשו במאות מאוחרות יותר. סקירת המוזיאון על עלילות הדם מתעדת את המקרים האלה ואת השלכותיהם.
הדעות הקדומות המודרניות משנות את שפתן
ככל שהחברות באירופה נעשו חילוניות יותר, העוינות כלפי יהודים לא נעלמה. תנועות פוליטיות הציגו יותר ויותר את היהודים כאיום גזעי או לאומי, גם כאשר משפחות יהודיות חיו במדינה במשך דורות. המילה "אנטישמיות" עצמה הופיעה בסוף המאה התשע־עשרה; הדעה הקדומה שביסודה עתיקה בהרבה. לאורך התקופות האלה, הדפוס החוזר היה הטלת אשמה קולקטיבית על יהודים בבעיות חברתיות, במקום לשפוט אנשים כיחידים.
בגרמניה הנאצית הפכו הרעיונות האלה למדיניות ממשלתית. לאחר שאדולף היטלר נעשה לקנצלר ב־30 בינואר 1933, ארגן המשטר חרם כלל־ארצי על עסקים יהודיים ב־1 באפריל. עד מהרה הוטלו בחוקים הגבלות על תלמידים ואנשי מקצוע יהודים. חוקי נירנברג מספטמבר 1935 שללו מהיהודים אזרחות ואסרו נישואים בין יהודים לבין אנשים שהוגדרו כבעלי "דם גרמני או דם קרוב לו". לאחר מכן אילצו הרשויות הנאציות בעלי עסקים יהודים לוותר על רכושם ועל פרנסתם. תיאור החקיקה נגד יהודים בגרמניה לפני המלחמה מטעם המוזיאון מראה כיצד הופלתה אפליה בחוק ובמנהל הציבורי.
הרדיפה מסלימה לרצח המוני
ב־9 וב־10 בנובמבר 1938 תיאמו מנהיגים נאצים פוגרום כלל־ארצי שנודע בשם ליל הבדולח. יותר מ־1,400 בתי כנסת הועלו באש, אלפי עסקים יהודיים הושחתו וכ־26,000 גברים יהודים נכלאו במחנות ריכוז. במהלך מלחמת העולם השנייה החריפה הרדיפה של המשטר והפכה לרצח המוני שיטתי. בין 1941 ל־1945 רצחו גרמניה הנאצית ומשתפי הפעולה שלה יהודים בירי המוני, בתנאי חיים קטלניים, באמצעות משאיות גז ובמרכזי הרג. המבוא לשואה של מוזיאון השואה מתאר את התהליך ומבסס את מניין ששת מיליון הנרצחים.
היכרות עם ההיסטוריה הזאת מסייעת לזהות אנטישמיות כאשר האשמות ישנות חוזרות בצורות חדשות: טענות על שליטה יהודית חשאית, דרישות שיהודים יישאו באחריות קולקטיבית למעשי אחרים, או איומים על מוסדות יהודיים. היעזרו בעמודים המקושרים למעלה כדי לקרוא דוגמאות מוחשיות, ראיות ודרכי התמודדות מעשיות.